NUMB-חסר תחושה

טיפ טפ.
טיפ טיפ..
טפ.
אני בוהה בתקרה
ונותנת לברז המטפטף במטבח,
להפנט אותי.
זה קל יותר ככה.
כמו המסך השחור הזה עם הנקודות הלבנות האפורות
(או ההפך).
כמו משהו שנשבר
או סתם התקלקל.
ולא בא להדביק.
לא בא לי לתקן כלום.
אין לי שום כוחות.
לאסוף.

הוצאתי זה מכבר,
את הבטריות בכל השעונים.
הזמן רץ
ואני עומדת.
כמו מחוגים, שרוצים כל-כך ללכת..
אבל גנבו להם את הגלגלים.
לא תמיד אפשר לעזור לכולם
ולא בכל צעד בחיים,
מקבלים גלגלי עזר.
יאללה,
כמה זמן לא רכבתי על אופניים.

סיון שביט,
כובשת את הרדיו באיזו תחנה,
שאני לא בטוחה איפה היא עוצרת.
היא משתחלת לי אל תוך המחשבות
ושטה שטה.
תשע בבוקר
ואני בכלל לא בטוחה אם אור בחוץ
או שזה סתם המשקפיים שלי,
שעושות הכל נורא קודר.
שורף לי אפילו לעצום עיניים.

יש לי חור גדול,
בתוך שק הזיכרונות.
אני מרגישה כמו סנטה קלאוס,
שאיבד כל כיוון או מטרה.
ולא בטוח מי יותר עצוב,
אני או הילדים.
ואולי זו בעצם,
הכי הכי מתנה..
להיות יכולה לשכוח.
לא למצוא סימנים,
רק צלקות דהויות בלי שם אמיתי.

כמה זמן,
שלא זכרתי מספר של אף אחד..
בעל-פה.
אני רושמת אותנו על דפים צבעוניים.
ותמיד מתקלקל לי העט.
וכל עיפרון,
יותר אפור.
שום דבר כבר לא זוהר בעיניים
וכלום כבר לא מצליח לסחוט אותי.

אנחות עייפות
של בקרים של שגרה מטושטשת.
בא לי לצבוט את עצמי.
בא לי שמשהו יכאב,
עד דמעות.
משהו, שיזכיר לי להרגיש.
כהות חושים כזו משכרת.

אני מתמכרת,
לצלילי מאוורר קצת עקום.
משהו כזה,
שכל-כך מציק באוזן..
אבל מזכיר לי לנשום.
פנימה, החוצה.
משהו שתקוע בגרון.
בא לי להקיא אותך על השטיח
שכבר שנים אני לא פורסת.
רק כדי שיתפנה בי קצת מקום.
רק שמשהו אחר..
כבר יוכל למלא אותי.