צל רפאים

"מה את עושה פה?" הוא שאל בכעס.
"איפה עוד אני יכולה להיות?" שאלתי והנחתי
יד על כתפו.
"אני לא יודע" הוא אמר, אך כעט קולו היה נואש.
"אין איזה מקום שבו את אמורה להיות?"
הוא שאל כאשר פניו בין ידיו.
"אני לא יודעת, אני מניחה שכן"אמרתי
ומשכתי בכתפי.
"אז למה את לא הולכת לשם?"
הוא שאל וקולו התעמם.
"משום שאתה עדיין זקוק לי"
אמרתי לו ברכות.
"את משקרת" הוא אמר, אבל אפילו הוא
לא היה בטוח בזה.
"למה לי לעשות זאת?" שאלתי וצחקתי.
"אני לא יודע" הוא אמר ומשך בכתפיו כמו ילד קטן.
"הרי, אני לא ארווח דבר, מלהישאר פה" אמרתי לו
זאת אומרת, בוא נודה בזה, זה המרום הכי משעמם בעולם!
כלום לא קורה כאן" אמרתי והתיישבתי לידו.
"אז את נמצאת פה כי אני זקוק לך?"הוא שאל בחשש.
"כמה זמן שייקח לך" אמרתי וחייכתי אליו.
"אל תחייכי" הוא ביקש, או יותר נכון להגיד שהוא התחנן.
"למה?" שאלתי אך הפסקתי לחייך.
"משום שלא חשוב כמה אמיתי החיוך,
הוא רק צל רפאים של מה שהיה פעם"