יותר מידי – פרק 1 (הקדמה בעמוד שלי)

"איזה סנדוויץ' את רוצה היום?" אמא צעקה לי מהמטבח
"אל תכיני בכלל" אמרתי כשאני יורדת במדרגות, מסדרת את השיער שלי.
היא הסתובבה אליי "אורלי, אני לא יכנס לעינין הזה שוב פעם, את שמעת מה הרופא אמר אתמול"
"בוקר טוב" שמעתי קול רך מהמדרגות
"בוקר טוב אלה" אמא אמרה לאלה בחיוך
הסתובבתי חזרה למראה ליד דלת הכניסה וגלגלתי עינים.
אלה היא הילדה המוצלחת, הילדה עם הגוף המושלם, הפנים המושלמות, הציונים המושלמים והשיער המושלם.
תמיד קינאתי באלה ..
יש לה שיער בלונדיני חלק ארוך ועינים אפורות גדולות חתוליות.
"אני צריכה שתי סנדוויצ'ים היום, יש לי 7 שעות" היא אמרה וסידרה את השיער שלה לקוקו גבוה והוציאה את הפוני וילון שלה מהקוקו.
אלה ילדה כל כך נחמדה, אבל אני לא יכולה להתקרב אליה בלי להתפוצץ מקנאה.
אז פשוט מאוד, אני מתייחסת אליה מגעיל.
"אורלי, אולי תקחי סנדוויץ' אחד היום? אפילו חצי, זה יעזור לך" היא אמרה לי בדאגה
"לא, אני לא רוצה כלום, ומה את עושה עכשיו כאילו אכפת לך?" אמרתי לה, אני יודעת שמבפנים היא שטן.
"אני רק רוצה לעזור" אמרה והסתובבה חזרה למראה.
התסכלתי על שתינו במראה.
ראיתי אותה, ילדה מושלמת, פנטזיה של כל גבר, ואז ראיתי אותי, ילדה שמנה, עם שיער חום מגעיל ועינים ירוקות מכוערות.
למה אני יצאתי ככה והיא ככה?
התאפקתי לא להוציא את הדמעות, אמרתי לאמא שאני יוצאת לבית הספר ויצאתי מהדלת.
אל תחשבו לא נכון, זה שאני שמנה לא אומר שאין לי חברות.
יש לי הרבה חברות, לפחות משהו אחד בחיים שלי מסתדר.
התחלתי ללכת לבית ספר, לבד.
מאי, הילדה הכי קרובה אליי שאני הולכת איתה לבית ספר היום, צריכה לשמור על אח שלה החולה ולא באה לבית ספר.
הבית ספר יחסית קרוב אליי, מצד אחד זה טוב כי ככה אני יכולה להגיע הביתה יותר מהר בסיום הלימודים, מצד שני, תמיד חשבתי על זה שההליכה לבית ספר יכולה לעזור לי עם ספורט ואז אני יוכל לרדת במשקל.
הגעתי לשערי בית הספר, אמרתי ליוסי השומר "שלום", ונכנסתי לבית ספר.
כבר כשנכנסים לבית ספר ישר רואים את הקבוצות.
יש את הקבוצה של "השחורים" – בערך כ – 10 ילדים שחורים שיושבים בפינה ליד עץ התמר,
יש את הקבוצה של הסנוביות המעודדות, יש שם חמש ילדות בלונדיניות שלרוב מצטרפים אליהם הבנים הפופולרים שיושבים בספסל המרכזי,
יש את קבוצת החנונים, שזאת הקבוצה של כל אלה שהפופולריים לא קיבלו אותם, בערך 30 ילדים שיושבים ליד הקרוואנים, איפה שאף אחד לא יכול לראות אותם,
ואת הקבוצה של הילדים הבסדר, הילדים שלא משתלבים ולא לא משתלבים, יש פעמים שה"מקובלים" אפילו מדברים איתם, שיושבים בספסל הפינתי.
אין לנו הרבה ילדים בבית ספר, לפעמים זה יתרון ולפעמים חיסרון.
התקדמתי לעבר הספסל הפינתי.
"היי" אמרתי בחיוך
כולם החזירו לי שלום, והתחלנו כמו תמיד לרכל על המצב של השכבה.
"היי, תיראו" אמרה סיוון והצביעה למאחורי
כולם הסתכלו, ראינו את הולי פטרסון, הילדה הכי אכזרית מקבוצת הסנוביות, מגיעה אל הקבוצה שלנו.