הם היו שלושה, כל אחד לבדו.
בנג'מין פחד מהחושך.
הוא פחד ממנו פחד מוות, כי החושך הביא אליו את הדברים הרעים, את המחשבות המקוללות שנוכחותן של אניס וסילבר חסמו. אך כעת, שכב במיטתו לבד, ואף טיפת אור לא הצליחה לחדור לחדרו, הפחד אחז בו. הוא לא יכל להדליק את האור, הוא לא יכל להוכיח לאביו שהוא פחדן. אך הפחד גאה בו, הציף אותו בתחושות נוראות. הוא חש את הצללים זוחלים לעברו הוא הרגיש כיצד הם לופתים את רגליו כנחש שלוכד את טרפו. "זה לא אמיתי" הוא לחש לעצמו. אך הצללים המשיכו להזדחל במעלה גופו, מגעם הקפוא העביר בו צמרמורת כעת תחושת הקיפאון עטפה את כל גופו, חנקה את צאוורו. "זה כלום בנג'מין, אתה מדמיין את הכל." קולו נשבר, וידו נשלחה למתג, תוך שבריר שנייה החדר הוצף באור רך. שריריו של בנג'מין נרפו, שום צללים לא כיסו את גופו, רק שמיכת צמר דקה. הוא הסתובב והלך לישון, כאשר האור עדיין דולק.
אניס הייתה בודדה.
היא כל כך רצתה בחברתם של סילבר ובנג'מין, אך אף אחד מהם לא היה כאן, ביתה היה ריק, אימה יצאה כנראה לשתות, ואת אביה לא פגשה מעולם, היא שכבה במיטתה, עיניה היו עצמות אך מחשבותיה נדדו הרחק, היא תהתה מה עושים באותו רגע חבריה, האם הם חשים כמוה? או שהם ישנים ממזמן? אולי הם מודאגים בגלל חייהם שלהם מידי בשביל לחוש בדידות. לו רק היו כאן עכשיו, נדמה שהרגעים שבהם חבריה היו רחוקים היו הרגעים שבהם נזקקה להם יותר מכל.
סילבר חשב בושה.
היא שכבה במיטתו של זר, שמו היה ביל, או בוב, הוא היה בן 35 ולא מושך במיוחד. אך סילבר התרשמה בקלות, או שאולי לא היה נחוץ התרשמות מיוחדת כדי להכניס אותה למיטה. היא קמה, ביל כבר נחר בקולי קולות, היא התלבשה בזריזות, חטפה את הארנק שלה וחמקה מהדירה המחניקה.
היא הלכה ברחוב המואר בקושי בפנסי רחוב, צליל נקישות עקב נעליה היו הקול היחיד שנשמע באזור, אך הייתה לה תחושה שמשהו מתחבא באחת הסמטאות החשוכות בין בינייני הלבנים המטים ליפול. היא נבהלה שכלב גדול התחיל לנבוח אליה מאחת הסמטאות שפתחה היה סגור בגדר רשת חלודה. היא החישה את צעדיה, נחושה להגיע במהירות האפשרית לתחנת האוטובוס הקרובה ביותר למקום. היא לבשה חולצה נפולת מחשוף בצבע סגול-פוקסיה בהיר, ומכנסי ג'ינס משופשפים. סוליות נעליה היו עשויות מעץ, דבר שהקשה עליה להתקדם בשקט. איש מבוגר לבוש בבגדים קרועים ומוזנחים ישב באחת הפינות, "את נערה יפה" הוא אמר בחיוך שחשף שיניים צהובות בקבוק משקה נגלה בידו. הוא קם והחל מתקדם לעברה של סילבר, היא ניסתה ללכת משם. האיש אחז מפרק ידה בכוח. "מה החיפזון" הוא אמר באותו חיוך מעוות "אולי תישארי איתי קצת" לפני שהספיק להגיד עוד מילה אחת סילבר בעטה בחלציו ריססה את פניו בספרי הפלפל שתמיד החזיקה בארנקה, ופנתה משם בריצה. צעקותיו של האיש עדיין הדההדו מאחוריה מאחוריה שהיא עלתה לאוטובוס הקרוב ביותר מתנשמת ומתנשפת. כל יושביו עיקמו את פניהם שהיא התיישבה על הספסל הפנוי היחיד. כאילו אמרו "הנה עוד נערה מופקרת" יש אנשים שהיו אומרים שהם צדקו
למרבה המזל בנג'מין ואניס לא היו בין האנשים האלה.
תגובות (0)