יותר מידי – הקדמה

"תאכלי!"
"לא אני לא רוצה לאכול!"
"את חייבת, את יודעת שזה מה שהרופא אמר"
"זה לא אכפת לי, אני שמנה ואני לא יאכל!!"
"את לא שמנה!!! זה אחת מהבעיות שיש לך, את חייבת …"
"אני לא רוצה לשמוע אותך יותר" קטעתי אותה ועליתי לחדר
סגרתי את דלתי, התחלתי לבכות ולקחתי את המשקל שמונח לי מתחת למיטה.
33 קילו, הנה רואים? תגידו שזה לא שמנה.
אני רוצה לשקול 30, אני לא רוצה להיות שמנה.
זהו, קבעתי לעצמי מטרה, עוד שבועים אני שוקלת 30 ואם לא אני יחתוך שוב.
אני לא רוצה להיות יותר השמנה בכיתה, זאת שכולם יורדים עליה.
ירדתי מהמשקל והסתכלתי על עצמי במראה, הסתכלתי על הכרס המבצבצת שיש לי ועל הרגלים השמנות שלי, על הפרצוף השמן והמכוער שלי.
בגלל שאני שמנה אני כבר לא מקבלת מחזור ומתחילות לנשור לי השערות, זה נראה לכם הגיוני??!
אני חייבת ללכת לדיאטנית דחוף.
בעוד חושבת את מחשבותיי, אמא פתחה את הדלת והסתכלה על המשקל שהיה מונח ליד המיטה, היא ידעה שהשתמשתי בו.
"כמה?" היא שאלה
"33" אמרתי בהשפלה, לא רציתי שגם היא תחשוב שאני שמנה
"33? את שקלת ככה בכיתה ד'! את בת 17 כבר אורלי, את חייבת להתגבר על המחלה הארורה הזאת .."
"זה לא מחלה, את לא מבינה? המחלה היחידה זה הכרס שיש לי!" צעקתי עליה
"אורלי, את אנורקסית. את לא שמנה, זה הכול בראש שלך. את חייבת להוציא לך את זה מהראש" אמא אמרה בשקט ושמה את ידיה על כתפיי
העפתי את ידיה "צאי לי מהחדר עכשיו" אמרתי
"אבל …"
"צאי!" צעקתי
היא יצאה מהחדר ושמעתי את הבכי שלה מבחוץ, כמו כל פעם.