ללונדון ובחזרה – פרק 5 חלק ב'

אתם בטח חושבים שאני משוגע. איזה מין בנאדם היה זורק את הטלפון שלו על המדרכה בעצבים, רק בגלל מבחן?! טוב, אז אולי זה לא היום הכי רגוע שלי. אבל יש סיבה מוצדקת לגמרי לעצבים שלי.
תבינו משהו, במשך כמעט כל השנה שעברה, אני לא למדתי בכלל. לא היה יום אחד שהגעתי לבית הספר, כל השנה נשארתי בבית על הספה. לאבא שלי לא היה אכפת, הוא עבד בכל הזמן הזה. ואמא שלי כמובן, הייתה בישראל, ולא היה לה מושג.
אבל שלא תחשבו לא נכון. אני לא ממש נהניתי מלהבריז מבית הספר, ולא עשיתי את זה בשביל להיות קול יותר או יותר מקובל. עשיתי את זה רק מסיבה אחת, מפחד. פחדתי מכל אחד שהיה איתי בכיתה, בשכבה, או אפילו בבית הספר.
לא היה לי חבר אחד, כולם שנאו אותי. כמעט בכל יום הרביצו לי, כמעט בכל יום צילמו את זה והעלו את זה ליוטיוב. לא סבלתי את זה, והעדפתי להיעלם מהבית הספר לפני שמשהו גרוע יותר יקרה. לא סיפרתי על זה לאף אחד, עד בעצם… עכשיו. שמרתי הכל בבטן בגלל איומים, סחיטות, ובקיצור פחד.
וכן, אני יודע. אתם כבר קראתם עשרות אלפי סיפורים של ילדי כאפות, כמוני. וזה נשמע לכם נאיבי וחרוש. אבל הסיפור שלי אמיתי, אם תרצו אותו ואם לא.

אבל עזבו עכשיו שטויות. מה אני עומד לעשות? המבחן שלי בעוד שבוע, מה שאומר שבשבוע אחד אני צריך להשלים חומר של שנה שלמה! זה ברור כבר מעכשיו שאת המבחן הזה אני לא אעבור. בטוח שיתקעו אותי באיזה כיתה של מוגבלים, זה הסוף שלי.

הרמתי את הטלפון מהמדרכה ונשמתי עמוק. התחלתי ללכת לכיוון הבית, והשתדלתי כמה שרק אפשר לחשוב מחשבות טובות. החלטתי לשכוח מהמקרה. כי זה לא ממש משנה, הרי בסוף תמיד יתקעו אותי בכיתה מיוחדת שאמורה "לעזור" לתלמידים. בתכלס זה הכל בולשיט, זה רק עושה יותר גרוע. אני תמיד הייתי בכיתות כאלה, ואני גם תמיד אהיה. אין לי שום אינטרס להילחם בזה. אני פשוט אלך למבחן, אכשל, וזהו, יהיה מה שיהיה.