הקללה – פרק אחד-עשרה

~לי~
כשאלה קרסה, זה ממש הלחיץ אותי. בדיוק כמו שלי קורה לפעמים… זה בטח קורה לה גם בגלל הצלקת.
כשירדתי איתה דרך המרפאה החובשים של אפולו התעקשו שהיא חייבת להישאר שם, אבל היא התעלמה מהם והלכה לעבר הביתן שלה.
"את עוד לא בריאה." ניסיתי לשכנע אותה לחזור למרפאה. "יש עוד שלושה ימים."
"אין לנו שלושה ימים."
לא הבנתי ממה היא כל כך היתה לחוצה, אבל היא דיברה כאילו חיים ומוות תלויים בהצטרפות שלה למסע החיפושים, אבל זה יכול להביא רק צרות.
"את חייבת להקשיב לי."
אבל היא לא הקשיבה. כבר היינו בביתן אפרודיטה והיא ארזה את הבגדים שלה. כל בני ובנות אפרודיטה שמרו מאיתנו מרחק אבל הביטו בנו, מצחקקים.
הבטתי על החלקה שלה בביתן. עשרות מכתבי אהבה מחצויים היו מפוזרים על המיטה. חצי מהבנים במחנה מחזר אחריה, היא רק דוחה אותם. הסמקתי כשקלטתי שבני אפרודיטה חושבים שזה מה שאני עושה עכשיו.
אלה סגרה את התיק שלה. הספקתי לראות שם מצפן, הפגיון שלה ואקסיליום – מגן בלטינית, המגן שלה היה כרגע בצורת המסרק הרגילה שלו. כל מה שצריך כדי שהוא יהפוך למגן זה לסובב את מקל האחיזה.
היא קמה. "בוא. כירון אמר שיש לנו פעילות מיוחדת היום."

שוב אלה, גוס, איילין, שיין, ולנטיין, מייק, קלי ויולט ואני ישבנו אחד ליד השני. אפילו שרובנו מכירים זה את זה רק היום זה כאילו שאנחנו מבלים יחד שנים.
כירון דהר אלינו בצורת הקנטאור שלו, וניסה לחייך חיוך מאולץ. היה אפשר לראות שהוא לא רוצה לראות אותנו ביחד שוב לפני המסע.
"המשחק הולך ככה: אתם מתפזרים ביער וצריכים להביס אחד את השני, כל מי שמביסים אותו (אם הוא מגיע למצב שאין לו דרך בריחה ומישהו אחר מאיים עליו) יוצא מהמשחק ומוכרח לתת את הנשק שלו למי שהביס אותו עד סוף המשחק, אף אחד לא יכול להחזיק יותר מכלי נשק אחד. גבולות המשחק הם בכל היער. מי שנשאר אחרון הוא המנצח."
"אתה מתכוון, שוטרים וגנבים כללי?" אמרה ויולט. "שיחקתי את זה בגיל שמונה."
"האם שיחקת את זה עם חרבות?" שאל כירון.
היא הסמיקה. "טוב, לא."
"כמובן." כנראה כירון היה ממש מתוח אם הוא התנהג ככה. "לכולם יש נשקים?"
קלי קמה. "שום דבר בנשקייה לא התאים לי."
כירון הנהן, חסר סבלנות. "מישהו רוצה להלוות לה את נשקו במהלך המשחק?"
שקט. זה לא נראה לי כל כך נחמד, אבל גם קלי לא נראתה ממש נלהבת לקחת ממישהו את הנשק שלו.
חשבתי על מה שיקרה כשהמשחק יתחיל, היא תיפסל על הדקה הראשונה.
נאנחתי וזרקתי לה את החרב שלי. היא תפסה אותה והביטה בי בבלבול. "אתה נותן לי את החרב שלך? עם מה תילחם?"
קרצתי לה. "לבן פוסידון הזה יש עוד כמה תעלולים."
היא עמדה למחות, אבל השתתקה כשכירון נעץ בה מבט.
"טוב ויפה." הוא אמר. "המשחק יכול להתחיל!"
כולנו הרענו, ורצנו אל תוך היער.

התמקמתי בנהר. על החמש דקות הראשונות הספקתי להפיל את מי שהתגלה מוקדם יותר היום בתור בן הפייסטוס, מייק, ולקחת את הנשק שלו: פטיש במשקל שני קילו באורך של הזרוע שלי. לא מאוזן במיוחד, אבל שיהיה. חיכיתי שמישהו יבוא.
וחיכיתי. שמעתי קולות קרב במרחק וכל העצבים שלי הורו לי לרוץ לשם, אבל הכרחתי את עצמי להישאר במקום ולחכות.
לא הייתי צריך לחכות הרבה. המים חידדו את החושים שלי, ושלחתי זרם מים שכמעט פגע בגוס.
"בני האדס אמורים להיות טובים בהסתתרות בצללים, לא?" צחקתי.
גוס יצא מהמחבוא שלו, המים עשו שריטה שטחית בידו האוחזת בחרב. "אתה בן פוסידון, אתה שולט במים. אני בן האדס, זה שהורג אנשים. יש לך מזל שעוד לא הרגתי אותך."
גיחכתי. "בוא נראה אותך."
הוא רץ לעברי, אני הדפתי אותו לאחור עם זרם מים. הוא ניסה לקפוץ עלי מהצד השני, שוב הדפתי אותו. כל מה שהוא ניסה לעשות – הדפתי אותו עם זרם מים.
הוא התנשף. "אתה… לא… יכול… לנצח אותי בלי זה?"
משכתי בכתפיי והתרחקתי מהנהר. "אולי."
הוא השתעל וירק מים. "עכשיו נראה אותך."
הוא הסתער עלי בכוחות מחודשים, ואני התחמקתי הצידה. להילחם עם בן האדס מעוצבן זה לא רעיון טוב.
"מישהו כאן עצבני…" מלמלתי.
"אם הייתי עצבני היית מת."
הוא תקף אותי שוב ודחק אותי לפינה. הפטיש הקטן של מייק נראה כל כך מטופש בהשוואה לחרב הברזל הסטגאי של גוס.
חיכיתי שהוא יעיף לי את הפטיש מהיד, אבל הוא רק הוריד את חרבו. "אנחנו עושים קבוצה של וותיקים נגד החדשים, אחרי שננצח אותם נילחם אחד בשני. אתה בפנים?"
הנהנתי, למרות שבדרך כלל אני אוהב להילחם לבד. "אם שיין לא חיסל את כולם."
"למעשה, אני כמעט חיסלתי אותו." פתאום, גוס קרס. קלי עמדה מאחוריו, הקת של החרב שנתתי לה נעצרה בגובה ראשו של גוס.
"אז גוס נפל, מי עוד נשאר?" שאלתי.
"רק אתה ואני."
"אז את ניצחת את כולם?"
היא קרצה לי. "לחצויה הזאת יש עוד כמה תעלולים."
חייכתי. "אני רואה שלימדתי אותך היטב."
"כמו שאתה תפסיד עכשיו היטב."
"מה זה היטב?"
היא גלגלה עיניים ותקפה אותי. הצלחתי להתחמק וקפצתי בחזרה לנהר, המים מילאו אותי באדרנלין ושלחתי אליה מטח מים. היא התחמקה בגלגול.
"את בטוחה שגילית היום שאת חצויה?" שאלתי.
היא משכה בכתפייה. "אולי אתה מרחם עלי בלי לדעת. כמה זמן אתה במחנה?"
"שבע שנים." עשיתי את אחד הדברים המטופשים ביותר בהיסטוריה של החצויים: זרקתי עליה את הפטיש. למזלי, היא היתה המומה מכדי להגיב כך שהחרב שנתתי לה עפה הרחק ממנה.
לקחתי את החרב וכיוונתי עליה.
"ש-שבע שנים?" היא הרימה גבה.
הצחוק שלי היה מתוח. "כן… אני מעדיף לא לדבר על זה."
היא התעשתה, רצה ולקחה את החרב של גוס. "טוב, אני מתאמנת בסייף כמעט שמונה שנים. בוא נראה מי ינצח."
החרבות שלנו התנגשו. בינתיים כולם – כולל כירון – באו והביטו בנו. לגוס עדיין היתה חבורה בראשו למרות הנקטר שהביאו לו. השיניים של מייק קרקשו מהמים שפגעו בו. בקיצור, לכולם היתה פציעה כזאת או אחרת.
לא שמתי לב וקלי הצליחה לשרוט את זרועי. התחמקתי לפני שנוצרו לי חתכים נוספים ויותר רציניים.
"אווווווו." צעק גוס.
איילין מרפקה אותו. "קדימה לי!"
קלי שילבה את ידיה. "באמת תודה רבה."
ניסיתי לתקוף אותה אבל היא עצרה את החרב שלי עם קת החרב שלה. היא בטח ממש מיומנת אם היא מסוגלת לעשות את זה.
וסוף-סוף הצלחתי להבין את שיטת הלחימה שלה. היא משתמשת הרבה בקת של החרב, או מצליפה בלהב, אבל היא אף פעם לא דקרה.
זה בטח לא היה מהלך הכי טוב, אבל הצלפתי הצידה. היא חסמה את המכה עם חוד החרב ואני סובבתי את החרב שלי והיא נאלצה לשמוט את שלה.
"גיים אובר." אמרתי.
היא חייכה. "בשבילך."
ואז פיצוץ ענקי העיף אותי לאחור. כל הגוף שלי רעד כאילו פגע בי ברק, אולי זה באמת מה שקרה.
קלי רצה אלי והצמידה את החרב שלה לגרוני. "נראה לי שניצחתי."
נשימתי נעתקה. בהיתי בחזיז הברק הענקי שריחף מעל ראשה של קלי.
כירון השתחווה ראשון, אחריו גוס ואז כולם. אפילו אני, אחרי שיצאתי מההלם, השתחוותי.
"אה, מה קורה כאן?" שאלה קלי, ואז ראתה את הברק.
"ברכות, קלי אלדן." אמר כירון. "בת זאוס, אדון השחקים, מלך האלים."