הם היו שלושה. וישבו במרתף הישן.

אניס סילבר ובנג'מין ישבו להם במעגל הרגיל שלהם.
מבטה של אניס נדד בעצלות לעבר סילבר, שערה שהיה חום כהה באופן טבעי נצבע בשחור, וקצותיו החלקים נגעו קלות בקווי המתאר של לסתה. חצי מהשיער היה מסורק הצידה ו"השביל" היה ממוקם מעט מעל הרכה. עיינה הכחולות-אפורות בהקו באור אפל. היא קירבה את הסיגריה לפיה ושאיפה שאיפה ארוכה, אך מה שמילא את הסיגריה לא היה טבק. גופה הרזה מדי היה מכוסה בקושי בגופייה לבנה זרוקה וז'קט ג'ינס, היא הייתה אנורקטית. לידה ישב בנג'מין שערו בדיוק חזר לגוון הבלונדיני החיוור הטבעי שלו, לאחר שנאסר אליו לצבוע אותו מחדש בשחור. גם הוא היה רזה בצורה חולנית. ועורו החיוור נראה אפילו יותר בהיר באור מנורת הפלורצנט היחידה שהאירה את המרתף הישן בביתה הנטוש של סילבר. גם הוא עישן, יש היו אומרים שבנג'מין נזקק ל"סיגריות" הלא חוקיות שלהם יותר מכל אחד אחר. עיניו החמות שכוסו בעדשות מגע זהובות נראו מזוגגות, כאילו גופו ישב איתן במרתף, אך מחשבתו הייתה הרחק מכאן, אולי באותם עולמות אנימה בדיוניים שאהב כל כך. אולי דמיין את עצמו כדמות באחד מהם. ואחרונה הייתה אניס, שערה היה שחור באופן טבעי, וגלש בבקבוקים עדינים עד גבה. עינייה הירוקות נמלאו בדמעות. בנג'מין חש במצוקתה והחל מלטף בעדינות את שערה, ידו הגרומה נגעה בראשה במגע עדין, רק אצבעותיו של מוזיקאי מוכשר כמו בנג'מין יכלו ליצור תחושה נעימה כל כך. אניס החלה פורצת בבכי ללא קול. וקברה את ראשה בכתפו של בנג'מין, עצמות הבריח שלו בלטו מידי, ידו עדיין עברה בשערה, שרוולי הקפוצ'ון האפור כהה שלו לא הצליחו לכסות את החתכים המחלימים בקושי שכיסו את פרק ידו הפנימי. כל כך שברירי היה הרגע הזה, כל כך שבריריים היו הגלדים שכיסו את פצעיו. אך שברירי מכולם היה בנג'מין עצמו. סילבר בכתה גם היא, אך לא רצתה את נחמתו של בנג'מין. היא העדיפה להתנחם במגע ברכיה על מצחה שישבה מכווצת על הספה הישנה. אניס הרימה את ראשה, עדיין היה אפשר לראות את השבילים שסללו הדמעות על פניה. היא הופתעה לגלות שבנג'מין לא הזיל דמעה יחידה. אותו בנג'מין שנהג להתפרק כל שבוע, אותו בנג'מין שכל כך פחד מנחת ידו של אביו. ומציפיותיה המוגזמות של אימו. אותו בנג'מין שנהג לבכות בשקט כל פעם שמישהו צעק אליו, אותו בנג'מין שעלבונתיהם של חבריו לכיתה, ואביו פגעו בו כל כך שהרגיש את הצורך לפגוע בעצמו. אך כעט, בשעה נוראית מכל זו, הוא אינו הזיל דמעה, ואינו התלונן, רק העביר שוב ושוב את ידו בשערה של אניס. אניס הייתה יודעה החזקה מבין החבורה, אפילו שהבריונות והעלבונות הבלתי פוסקים שסבלו מהם כל יושבי המרתף קרעו אותה מבפנים, היא סרבה להיכנע, סרבה לפגוע בעצמה, בניגוד לשאר חבריה המעטים היא גם סירבה לפתח הפראות אכילה, אבל עכשיו אפילו היא בכתה. חברתה של בנג'מין וסילבר נעמה לה, מאותו יום שבו נפגשו כולם כתלמידים מפוחדים בחטיבת ביניים חדשה היו קשורים השלושה בקשר בלתי יעורער, וכעת כתלמדי תיכון חסרי כל אמון בעולם הזה עדיין סירבו להיפרד. אניס אהבה את שניהם כל כך. אך לא באופן מיני. היא שמחה על כך, הם יחלו לבלות יחדיו את חייהם מוכי היגון ללא כל חשש. סילבר חבקה את גופה בזרועתיה הדקות. עיפרון העיניים שמשכה בקפידה כיסה כעט טת כל עינייה בצבע שחור, אך היא לא שמה לב לכך, שמה האמיתי היה לוסי, אך כגון כל חייה גם הכינוי הזה היה רק קריאה נואשת לתשומת לב, סילבר הייתה אדם טוב ביסדו, אך שנים של יחס נוראי מצד החברה ומשפחתה הפכו אותה לנערה חשדנית ומפוחדת. ומעט מופקרת, סילבר נהגה להיכנס למיטה עם כל אחד שחשק בה, נשים או גברים, מבוגרים או צעירים. מנהג זה היה רק עוד מאפיין של הרצון העז שישימו לב לקיומה, ושל ההערכה העצמית הנמוכה שלה. כעת גם היא ישבה ליד בנג'מין, אך היא לא חיבקה אותו, רק אחזה בידו בכוח. אף אחד מהם לא אמר מילה, אולי כי לא סמכו על שום קול יציב שיצא מפיהם, אולי כי לא הייתה דרך לתאר את הרגשתם. את הכעס, הכאב, העצב, השנאה, הגעגועים, הריקנות, הכמיהה. ואת הרצון פשוט לשכב באותו המקום ולא לקום לעולם, אך הם תמכו אחד בשני, אף אחד מהם לא התכוון לעזוב את המרתף הישן בקרוב. אולי כי כל אחד מהם חשש שללא תמכתו השניים האחרים יתפרקו לחלוטין, אולי כי כל אחד מהם חשש שללא תמיכתם של השניים האחרים הוא יתפרק. בכל מקרה הם פשוט ישבו שם. אחד ליד השני, לא אמרו מילה, בנג'מין ידע ששום דבר שיגיד לא יוכל לעזור לסילבר יותר מהלחיצה של ידו, ובגלל שהאצבעות הדקות שעברו בשערה של אניס אמרו את כל המילים שבנג'מין לא יכל להוציא מפיו.

מה קרה? אתם שואלים.
פעם החבורה שלהם כללה ארבעה.
גרין התאבד מוקדם יותר באותו יום.