בוא הביתה…

בגופייה סגולה של דיסני ותחתונים תואמים,
אני מתעטפת בקפוצ'ון הגדול שלך,
ששכחת אצלי בחדר לפני זמן שקשה לי להפנות אליו אצבע מאשימה.
שמה את הכובע על הראש.
נשכבת על הגב על המיטה,
עם הרגליים על הקיר.
בחוץ כמעט זריחה.
סתיו.
הרוח שורקת בקול, מזמורים בלי שם.
איבדתי את תחושת הזמן.

איך מתקנים לב שבור?
ומה זה לב שבור בכלל?
זה הרי לב, עשוי בשר, מלא בדם.
אולי צריך להגיד..
לב קרוע. לב מפורר? לב חצוי?
איך זה נראה, בעין בלתי מזוינת?
איך זה מרגיש, בהגדרה המילונית?
איך אפשר לתקן?
עם סלוטייפ? דבק לבן אולי?
לדחוף באמצע המון שקיות צמר גפן?
יש לי, חור בבטן.
ולמרות מה שמספרים לך, אנשים שתמיד היו חכמים ממני..
הוא לא מתכווץ.
ואין דבר כזה עניין של זמן.
סתם סיסמאות של תוכניות שחוקות,
שאף אחד לא זוכר בהן לגמרי את הפרצופים.

אבל אני,
זוכרת כל-כך טוב את הפרצוף שלך.
את החיוך הגדול עם השיניים נוסח פרסומת לקולגייט.
את העיניים הטובות, שתמיד היו כל-כך מלטפות אותי בחום,
מבפנים בפנים, כשהכי כואב.
כמו גלגל הצלה
או מצנח ענק כזה של כבאים..
נותנת לי לקפוץ רגע לפני הכוויה.
מושיט לי, ידיים פרושות.

בערך, חמש בבוקר.
ככה אני מסתכלת על השעון, כבר תקופה.
בערך יום שבת.
בערך יום.
בערך חורף.
אבל כבר לא באמת זוכרת, חודשים או שנים.
מה שבטוח, אני צריכה כבר לישון.
אבל אתה הרי יודע, שאני לא חזקה בחלומות בלילה.
בעיקר, בחלומות בהקיץ.
רק שלא משנה כמה אני מתאמצת חזק,
מכווצת עכשיו את העיניים עד שרטוב וכואב..
אתה לא מתיישב לי בצד השני של המיטה.
אפשר רק לבקש ניסים.
אפשר רק.. לקרוא לזה ככה.

יש בי..
זיכרון עצום עצום.
ואני לא מצליחה להחיות אותו
או אותך..
כמו שצריך.
או משהו.
אני לא יכולה לגעת.
אני כל-כך רוצה לגעת.
להושיט אצבע.
ללחוץ.
על הלחי, שקצת אדמדמה.
ילד יפה עם לחיים סמוקות.
כאן גומה, כאן קמט דאגה על המצח.
כאן צחוק מתגלגל שנדבק ונדבק.. עד שכואבת הבטן.
קצת כמו עכשיו.
רק לגמרי אחרת.
ההבדל הדק כל-כך בין הכוס המלאה לריקה.
ניצוץ כוכב,
שלא ייפול שוב בעיניים.

אני חושבת על זה,
שתמיד בשעות כאלה של סופי השבוע..
היינו כבר אחרי שעות של שיחה
ועדיין הייתי ערה כל-כך.
והמילים היו צפות ועולות וחגות סביבנו.
אלפי על מיליוני מילים.
ממלאות את החדר עד התקרה.
בלי משמעות אמיתית.
נשפכות לכל עבר.
אומרות משהו, רק לך או לי.. או לאוויר שסופג אותן בקול רם.
איך רק בלילות האלה,
הייתי נרדמת ריקה, אך מלאה מעל ומעבר.
רק בלילות האלה, הייתי ישנה באמת.

בא לי,
לפתוח חלון..
לחפש את הירח.
לנסות לצעוק את השם שלך הכי חזק שיכול לאפשר לי האוויר החנוק בריאות..
לזכות בירח, שמחייך אליי בעצב אמיתי.
בלי תשובות.
לאף אחד, אין תשובות.
וכולם פתאום כל-כך גיבורים.
כל-כך חכמים גדולים.
מכים בי במילים ריקות.
עד שאני נשמטת.
איך שהרצפה קשה יותר, כשאני מסוחררת.
איך שבא לי ליפול על הראש.

יש זיכרונות,
שבא לי לשלוף בפינצטה ולזרוק לתוך הר געש מתפרץ.
לראות אותם עפים בחזרה מעלה
ומתפוצצים באור האדום הממכר באוויר.
לו יכלתי לשכוח.
ובטח תגיד לי,
שזה באמת שלא כזה נורא. ושבטח ובטח שלא נעלבת.
שאתה מעדיף, שאני אשכח בכלל שהיית..
אם כל-כך כואב לי לזכור.

לו רק יכלתי,
למלא את הראש בערפל העצום הזה,
שמכסה את העולם בשעות שכאלה..
עד שרואים רק את האורות הבוהקים כל-כך של הרמזורים.
הם בוערים לי, מתחת לעור.
ונמרחים כמו שמש גדולה, באמצע החושך.
רמזורים אדומים וגדולים,
שעוצרים אותי על סף דלת החיים..
אומרים לי דיי.
עד כאן.
לא לעבור.
זה קל יותר להישאר מאחור?
זה קל לך יותר..
ככה?

כמה שקל, להתגעגע.