שקופה – הקדמה

אתם מרגישים את ההרגשה הזאת שאתם בלתי נראים, אבל אתם לא לבד? ככה אני מרגישה. כל יום שחולף לו אני מרגישה כמו קיר. קיר שלא רואים, קיר שלא קיים. קיר שחושבים שאין לו רגשות אבל יש לו. וזה כואב, אולי אפילו יותר מכאב פיזי. אני מרגישה שעדיין לא מצאתי את מקומי בעולם הזה. אני מרגישה שכל העולם ממשיך בשלו ורק אני תקועה במקום בלי יכולת לזוז. לפעמים אני חושבת על המשפחה שלי, מה היה קורה עם אני לא הייתי, עם מההתחלה לא הייתי נולדת. להורים שלי היו שתי ילדים במקום שלוש, בכתה יהיה ילדה אחת פחות. האם זה היה משנה משהו? האם עשיתי משהו שבגללו זוכרים אותי? אני מרגישה בודדה אבל אני מוקפת באנשים שאוהבים אותי. אני מרגישה פגועה בלי שאף אחד לא באמת יודע שפגע בי. ככה אני מרגישה כל יום, אך אני מנסה כמה שיותר לנסות להסתיר את זה. אני לא יודעת למה, אולי כי זה יותר קל מאשר להתמודד עם הדברים, יותר קל לשים כל בוקר מסכה עם חיוך מאשר באמת להתמודד עם הפחד הכי גדול. האמת.