עשן מסולסל

ידיי רועדות בעודני מחזיק את הנייר
ושפתיי היבשות זועקות ובוכות "די!"
אך לשוני ממשיכה וסוגרת את הדבק
סביב הסם החום שאליו שבו הינני חושק
והאש בוערת קלות בידי
בעוד שהטבק נשרף בשבילי.

העשן מסתלסל סביבי בלי פליאה
ופי החושש מקבל אותו בלי שאלה
אך למרות שמוחי הוא החושק
בי הוא ממשיך ודוחק
להפסיק את פשע כואב זה
ולכבות את הגחלים באופן כזה.

אך, למרות זאת, נגמרה הסיגריה
והינני בוהה בירח השאלה:
"מדוע הינני ממשיך ומנסה
להפסיק לעשות זאת באופן נכפה?"
ושום תשובה לא עוזבת את שפתיי
היבשות והסדוקות שישארו כך לשארית חיי.

אצבעותיי חוששות ועודן מנסות
לגרום לי להפסיק במעשיות הרסניות
וחיי עוברים לי מול חיי,
בעוד שליבי מפרפר כמו ראותיי.
העשן עודנו מסולסל בפי הדואב
אך אותך לא אכבה, כי את הסם אני אוהב.