מה אם הייתי אומרת…
אם הייתי אומרת לכם שאתם לא רוצים להתקרב אליי, האם הייתם מקרבים?
אם הייתי בוכה בצד, ממש מול העיניים שלכם ושל כל אלה שמסביבי – מה גם שכנראה לא רואים אותי – האם הייתם ניגשים לשאול לשלומי?
אם הייתי אומרת לכם שאני רוצה להיות לבד, לא קרה כלום, סתם לא בא לי להיות בנוכחות אנשים, האם הייתם הולכים או מתעקשים להישאר?
אם הייתי נפתחת עוד קצת, מספרת לכם שכואב לי, שיש לי טראומה, שאני הוטרדתי – לא בדיוק, אך נמנעת ממגע מאז – איך הייתם מגיבים?
אם הייתי אומרת לכם שאני ילדה אלימה, באמת, שאני מסוגלת להרביץ לכם, האם הייתם מתרחקים ממני?
אם הייתי אומרת לכם שהרביצו לי פעם, וכאב, כאב מאוד, אפילו שרף על העור, הייתם מתייחסים, או מתעלמים?
אם הייתי אומרת לכם שאני פסימית, ככה לפני שהכרתם אותי, האם הייתם טורחים להכיר אותי, או שאתם אנשים שיטחיים?
מה אם…
אם הייתי אומרת לכם שאני בוכה עכשיו, ממש עכשיו, כי פתאום הבנתי קצת יותר טוב את המצב העגום שלי.
אם הייתי אומרת לכם שנמאס לי, נמאס לי שתמיד שוכחים ממני, שכמעט אף פעם לא מחשיבים אותי כ'חכמה' במשהו, ובדברים שאני דווקא טובה בהם.
אם הייתי אומרת לכם שאין טעם לתת לאחרים מחמאות, כי יש אנשים שלא יודעים להבין אותם, ומחשיבים אותם לפגיעות.
מה אם הייתי אומרת לכם שאני יודעת לחייך, מה אז?
תגובות (9)
מקסים ומלא בתהיות אמיתיות. אם נחשוף את הכאב שלנו, ממש מול אנשים אחרים, האם למישהו יהיה אכפת באמת, או שכולם פשוט ינחמו בחיבוקים מזויפים?
טוב בא לי להיות שם ולחבק אותך…
את כתבת את זה בצורה יפה כ"כ וכנה (הדבר שאני הכי אוהבת) וממש קשה לי למצוא את המילים להרגשה שאני מרגישה עכשיו.
זה תמיד עניין אותי, עם כשכואב לי, אנשים באים ובאמת אכפת להם? או שזה מזויף?
כתבת מאוד יפה, כתבת פה מחשבות שבדרך כלל עוברות בראשי…
השאלות הללו תמיד מופיעות בראשי. אני לא יודעת כיצד לענות לעצמי.
כתבת מקסים, הקטע הזה משקף את המחשבות שלי, וכנראה גם שלך.
מדהים.
את אותה שאלה אני שואלת כשאנשים פתאום נחמדים אליי.
האמת, לפי דעתי הכל מזויף. לפחות אצלי בחיים. אף-אחד לא באמת הראה אכפתיות. אני כבר צוחקת בקול כשאנשים אומרים לי שהם אוהבים אותי ושאכפת להם ממני, כי זה שקר.
אגב, כתבת מאווד יפה ;)
באמת שאני ממש מתחברת אליך. אני לא במצב כזה עגום, אבל לפעמים שי לי הרגשה כזאת. יש לי חברה שמצבה ממש עגום. החיים התאכזרו אליה באופן לא יאמן. למעשה אני עומדת לכתוב על זה סיפור. עליה. על החיים הקשים שעברה. על ההרגשה שלה מזווית הראייה שלי, אבל אני אף פעם לא אכול באמת להבין מה היא חוותה. הסיפור נקרא "סיפורה של נערה אומללה". אבל אני עדיין צריכה לכתוב אותו…
תודה
~חיבוק חיבוק~
לפי דעתי הקטע הזה צריך להיות בראשו של כל אדם בישראל,ואם אפשר גם בעולם.
זה פשוט נותן נקודת מבט שונה על דברים מסויימים,ובמובן מסויים הוא פשוט מנער אותך מכל הדברים שאתה חווה ומעיר אותך למצב שאתה פתאום מבין שכן יש אנשים כאלה.
האנשים האלה,למרות שהם אולי פסימיים,או מרביצים,או כל דבר אחר,הם אנשים שיותר מכל אחד אחר צריכים איזו מילה טובה,איזה חיבוק,משהו שיעלה להם חיוך על הפנים.
ברגע שמתעקשים בשבילם,מראים להם שהם רצויים ושאוהבים אותם,הם ישתנו לטובה.
בעזרת השם כשתוציאי ספר לאור,הייתי ממליץ לך לשים את הקטע הזה בהתחלה,כדי שאנשים יקראו ויפנימו.לא משנה על מה הספר שתוציאי,לא משנה שזה לא קשור.זה קטע פשוט כל כך יפה…כל כך אמיתי…
הכתיבה שלך היא כתיבה מהלב.ואני פשוט מעריץ אותך.
אם היה אפשר לעשות 'שתף' זה מה שהייתי עושה.
כל הכבוד :)
תודה רבה אופיר, אני תמיד מעריכה את התגובות שלך