לא כל הנוצץ זהב – פרק 133

"אוט!" קראתי.
לא הייתי אפילו צריך באמת לדבר.
מהירות הקליטה שלו הייתה כל כך מהירה שבתוך שניות הוא כבר צלל למטה אחרי לילי, נחוש בדעתו שלא לתת לה ליפול.
"אני מפספס," הוא מלמל לי בראש.
"לא, אידיוט! אתה תצליח!" צעקתי עליו בקשר המחשבתי שלנו.
הייתי מספיק לחוץ מכך שלילי הזכירה את החלום שלה והיא באמת נפלה. האם אני באמת לא אצליח להציל אותה?
אפילו לא רציתי לחשוב על זה, אבל בעל כורחי זה פשוט קרה.
"נו, קדימה, מארק!" קרא אוט.
נשענתי קדימה ושלחתי יד בשביל לתפוס את לילי. לרגע מפחיד אחד חשבתי שפספסתי אותה עד שלבסוף הצלחתי לתפוס לה את היד, איכשהו במהירות כל כך גבוהה רגע לפני שהפכה לזיכרונה לברכה.
משכתי אותה בכוח למעלה, הפעם לא מוכן לוותר לה, ודאגתי שהיא תצליח להתייצב על הגב של אוט.
היא הייתה המומה מידי מכדי לדבר, ולכן הסתפקתי רק בלהביט בה ולוודא שהיא בסדר.
"יוצאים," מלמל אוט.
הוא נסק למעלה בחזרה במטרה להגיע לחלק העליון של בניין האמפייר סטייט בילדינג, המקום שמעל העננים לקומה השש מאות.
"אלים אדירים…" מלמל אריק.
"מה? מה?" שאלתי, אבל אז ראיתי את זה בעצמי: אורות. הרבה אורות. צבעוניים.
כאילו שלקחו את כל פנסי חגיגות ראש השנה בכל העולם כולו ושילבו במקום אחד, אבל איכשהו כל הצבעים מכל קשת הצבעים התלכדו בצורה יוצאת מן הכלל.
היה ברור שזה מקום מיוחד.
אחר כך הצלחתי לזהות עוד פרטים: יכולתי לראות מרחוק גם עצים, גנים, מזרקות, הכל מעל לקו העננים.
היה לי קר, ובכלל, תהיתי איך בכלל היה לשלושתנו מספיק אוויר לנשימה.
"זה האולימפוס," אמרה לילי בקול שקט.
אני, שהייתי מופתע שהיא בכלל דיברה, אמרתי:"האולימפוס?"
"כן," היא אמרה.
"לא מפתיע," מלמל אריק.
"אנחנו לא צריכים אישור נחיתה או משהו?" שאלתי, אבל אוט כבר נחת שם בלי אפילו לחכות.
"נו באמת, אוט…"
"מה?" הוא שאל בתמימות.
נאנחתי.
"בואו נרד," אמרתי.
אוט נשען קדימה כדי ששלושתנו נוכל לרדת מהגב שלו, ולאחר שעשינו זאת, הוא נשכב על הרצפה שם ונשף אוויר, נח מהטיסה הארוכה שלו.
אני חייכתי וליטפתי את החוטם שלו, והוא רק עצם את עיניו.
"חלומות בצבע שלך, אוט," אמרתי לו.
הוא לא ענה לי, אבל אני פשוט המשכתי ללטף אותו.
"לילי!" קרא אריק וחיבק אותה בכוח.
"היי, היי," היא אמרה. "אתה מוחץ אותי."
"לא אכפת לי!" קרא אריק. "העיקר שאת בסדר."
"אתם יודעים, כמעט פספסתם אותי, אבל משום מה משב רוח חזק פשוט… הסיט אותי הצידה לכיוון של מארק," היא אמרה.
"מוזר," אמר אריק.
"מוזר," הסכימה לילי.
"אתם מוכנים?" שאלתי אחרי שאוט נרדם על רצפת האולימפוס.
"לא," הודה אריק.
"גם אני לא, אבל איזו ברירה יש לנו, הא?" שאלתי.
"כן," הודתה לילי.
אריק שלף את התפוח המוזהב מתוך התיק שלו.
"מי היה מאמין," מלמלתי.
"אז קדימה, בואו נלך לרפא לנו איזה אל ברקים," אמרתי בהתלהבות, מהלך קדימה לעבר דלת כחולה שהיה נדמה שאפילו לוויתן אורקה יוכל לעבור דרכה בקלות, דבר שלא בא ברגל.
"איזה ביגפוט צריך לגור כאן כדי שזאת תהיה הדלת שלו…" מלמלתי, "ממש ג'ק וזרעי האפונה…"
"מארק, תשתדל שלא לרדת על האלים, כלומר, זה בכל זאת החיים שלנו על הפרק," אמר אריק.
"הם לא יהרגו אותנו כל עוד יש לנו את התפוח."
"בבקשה אל תתנהג ככה בכל זאת, בסדר?" התעקש אריק.
נאנחתי.
"מה שתגיד, אחי," אמרתי.
דחפתי את הדלת הכפולה, צועד קדימה לעבר שתיים עשרה דמויות בגודל של חמישה מטרים שבתור לוק זיהיתי כל אחת ואחת מהן: זאוס, מלך האלים, שבדרך כלל לבש חליפה מחויטת ועניבה מפוספסת, הדור ושחצן עם זקן גזוז בצבע אפור, היה חיוור, עייף ובעל קמטים בעיניים של זקנה.
היה ברור שאפילו הישיבה בכיסא הייתה מאמץ בשבילו. אני מודה שאפילו קצת ריחמתי עליו.
מימינו ישבה מדושנת העונג הגדולה: הגברת החלקלקה הרה, עם הבעת פנים מלכותית וקרה.
מימינה של הרה הייתה דמטר, שהיא הייתה בעלת תווי פנים מבוגרים ושיער בצבע קש, שהייתה לבושה בחולצה פרחונית, כראוי לאלת התבואה.
ראיתי גם את אתנה, סוקרת אותי במבט מסוכן אותו הכרתי (כלומר, לוק הכיר) מאנבת' – המבט הקטלני שהיה לה בעיניים, בוחנת את המצב לפני שמחליטה את ההחלטה שסביר להניח היא הנכונה.
אתנה לבשה חולצה לבנה ונראתה אלגנטית ופשטנית, ממש כמו ארטמיס אשר ישבה לשמאלה.
ארטמיס נראתה קצת מוטרדת, כאילו היא איננה מרוצה מהמצב שקורה כאן.
מצאתי את עצמי מחייך לאפרודיטה חיוך מתוח כתגובה על החיוך המאושר והמרוצה שלה ונפנוף היד הידידותי.
היא הייתה יפה אפילו שלא הייתה מאופרת, דבר שנהגתי להעריך אצל בנות.
לבסוף, העפתי מבט לעבר האלים שמשמאלו של זאוס: פוסידון אשר לכל מקום הלך עם הקלשון שלו ועם כפכפים כאילו שהוא בחוף ים.
לשמאלו ישב ארס, אל המלחמה, שהיה עסוק בלהשחיז את האולר שלו, דבר שעשה בכל הזדמנות שעשה. גם אפולו שישב לידו היה עסוק במלאכת ידיים, רק שהוא היה עסוק בלהעביר שירים באייפוד בזמן שאוזניות תחובות לאוזניו.
תהיתי איזו מוזיקה הוא שומע. בטח גרין דיי או לינקין פארק או משהו דומה.
הצחיק אותי הרעיון שאולי הוא שומע מוזיקה קלאסית, דבר שלא התאים לרוח הקלילה שכל כך אהבתי אצלו.
משמאלו ישב הפייסטוס, אל חרושת הברזל והנפחות, שמידי פעם להבות היו מבצבצות בזקן שלו.
הרמס, שישב ממש ליד הפייסטוס, החליק את מבטו ממני לעבר ביתו ולסירוגין, כאילו תוהה עם מי עליו לדבר קודם. קיוויתי בכל ליבי שעם לילי. הגיעה לה הרבה יותר את השיחה הזאת.
לבסוף גם דיוניסוס היה שם, אותו מר ד' מהמחנה שהיה דומה כל כך לאבא שלי: שמנמן, שתיין ובאופן כללי, מסוג האנשים שלעולם לא אחשוב עליהם דברים טובים.
אריק ניגש בפיק ברכיים, שולח מבט רועד לעבר אביו ואז ניגש לעברו של זאוס עם התפוח המוזהב.
"הלורד," אמר אריק וקד בפניו.
אני ולילי עשינו אותו הדבר.
לרגע מפחיד אחד יכולתי להרגיש פחד מטפס בעמוד השדרה שלי, אבל הרגע חלף.
זאוס לקח את התפוח ושלח מבט מהוסס לעברנו.
ידעתי שזה הולך להיות ארוך…