לא אנושי – פרק 4

פרק 4 : לא אנושיים

פקחתי את עיני בבהלה, הדבר האחרון שזכרתי היה שירו בי מכול עבר, שהם היו הרבה אנשים עם אפילו הרבה יותר רובים. אבל עכשיו, כשהסתכלתי על חדר העבודה המראה שנגלה לעיני היה מבעית שבעתיים!
בכל מקום, על הקירות, על השולחנות המאובזרים, הכול היה מרוח בדם.
האנשים עם הרובים הוטלו על הרצפה, הם היו מתים. הרובים שלהם לא היו שם, פה ושם איזשהו שריד מתכת נשאר, אבל מלבד זאת שום דבר.
לידי היו שני בחורים מוזרים, הם נראו אנושיים, סוג של… אבל המראה של הדם לא נראה זר להם, לא נראה גם שהוא הפריע להם, הם פשוט ישבו שם ובהו… בי.
הבטתי בהם.
אחד מהם, בחור עם גלימה לבנה שכיסתה חולצה ומכנס כסופים חלקים ניגש אלי.
הוא הביט בי ממקום עומדו, משום מה לא פחדתי מהם, לא חשתי את הצורך להתגונן כלל, כאילו משהו במקום הזה כיבה בי את הצורך לשרוד ולכן לא ידעתי, אם כדי לי לנסות לברוח או להישאר.
"אתה עשית את זה?" שאל הבחור עם הגלימה הלבנה, העיניים שלו היו אפורות לחלוטין, וקרות, קרות כמו קרח.
ניערתי את ראשי "לא… זה לא הייתי אני…" אמרתי, קולי נשמע צרוד.
לא יכולתי שלא לבדוק בעצמי את איפה שזכרתי שהכדורים של האנשים בחליפות השחורות ירו בי.
לא נותר מהם סימן, ממש כמו לרובים. לא הייתי פצוע בכלל, מה שהיה מוזר מאוד, כי הייתי בטוח שהם פגעו בי, זה למה התעלפתי לא?
הבחור השני החל לצחוק "אם לא אתה מי בדיוק עשה את זה?" הוא היה בחור עם שיער שחור ארוך, עיניים אדומות כמו דם ולבש בגדים ירוקים שממש לא התאימו לו, הם היו רחבים וגדולים עליו בכמה מידות.
"אני לא יודע…" אמרתי "התעלפתי ואתם כבר הייתם פה כשהתעוררתי, לא ראיתי אף אחד, אבל זה לא יכל להיות אני, אין לי מוסג מה קרה פה" אמרתי במשיכת כתפיים, לא נראה שאיש מהם האמין לי, ואז הבחור עם הגלימה הלבנה החל לצחוק.
"הוא אפילו לא היה מודע לכך שהוא עושה את זה!" הוא אמר חצי צוחק חצי מדבר, הבחור השני חייך גם הוא "לא הייתי מצפה לפחות ממנו" קולו היה מסתורי, עצמתי עיניים.
"אני לא מבין!" אמרתי "על מה אתם דברים לכול השדים והרוחות!" פקחתי עיניים והבטתי על שניהם. הם הביטו איש ברעהו ואז חזרה אלי "הוא באמת לא יודע?" שאל הבחור עם השיער השחור הארוך, הבחור עם הגלימה הלבנה משך בכתפיו.
"אין לי מוסג…" זה עצבן אותי, לא ידעתי על מה הם מדברים, בפעם הקודמת שזה קרה כמעט והרגו אותי "מי אתם ומה אתם רוצים ממני!" זו לא הייתה שאלה, זו הייתה דרישה למידע, ולא היה להם שום סיכוי להפר אותה.
השניים הסתכלו אחד על השני "הוא באמת לא יודע…" אמר הבחור עם השיער השחור, השני הנהן "אז אולי באמת כדי לספר לו?" שאל הבחור עם הגלימה הלבנה "לא קודם כל אנחנו חייבים להוציא אותו מפה, אנחנו לא רוצים שכמה בריונים של טבל"א יבואו וינסו להרוג אותנו באמצע, זה מסוכן מידי בשבילו, הוא עדיין לא התעורר" אמר הבחור עם השיער השחור, ממש רתחתי עכשיו "על מה אתם מדברים!? אני ער לחלוטין! ולמה שינסו להרוג אותנו?!" הבחור עם הגלימה הלבנה הנהן ואז תפס אותי והעמיס אותי ישר על כתפו, ממש כאילו הייתי שק קמח.
"אם כך באמת כדי שנצא מכאן" הוא אמר ואז הוא פנה אל החלון פתח אותו וקפץ ישר דרכו, החוצה, מהקומה החמישית!
נידמה לי שצרחתי…
לא אני בטוח שצרחתי, מי לא היה צורח במצב הזה…?
הבחור עם השיער השחור קפץ ישר אחרינו ואז, מתוך גבו של הבחור עם הגלימה הלבנה נפרסו שתי כנפיים לבנות!
לא יכולתי להאמין למראה עיניי, לא ידעתי מי הם היו, לא ידעתי מה הם רצו ממני, ובהחלט לא היה לי מוסג למה המשוגעים הללו התכוונו, אבל דבר אחד כן ידעתי, הם, לא היו אנושיים…
הבחור עם השיער השחור החל לקפץ מבניין אחד לאחר בקצב על אנושי, והסיג אותנו בלי בעיות, הם התקדמו בקצב מסחרר, דבר מה שבחיים לא חוויתי לפני זה, לא יכולתי לעכל את זה…
רק הבוקר התכוננתי להקריא איזה נאום משעמם ותראו אותי עכשיו… חטפו אותי כבר פעמים!
פעם חבורה של פסיכופטים לבושים בשחור… ועכשיו חבורה של… אני אפילו לא יודע איך לקרוא להם…!
אבל הם היו בצד שלי, לפחות אני חושב שהם בצד שלי, נראה לי…
הבטתי בבחור שלקח אותי "תשובות!" אמרתי בקול רם, מנסה להתגבר על הרעש של הרוח, השיער שלי לא הפסיק להתנגש בפני, ולא אהבתי את התחושה שאין תחושה תחת לרגלי…
הבחור הנהן, כנראה שהבין שאין לו ברירה אלא לענות לי, דבר שלקח לו יותר מידי זמן להבין מבחינתי "מה אתה רוצה לדעת?" הוא שאל אותי, חשתי טיפה הקלה "למה אתם חוטפים אותי?" שאלתי, הבחור הסתכל עלי מופתע "חוטפים אותך?" הוא אמר "אנחנו לא חוטפים אותך… אנחנו מצילים אותך…" החלטתי לזרום עם הגרסה שלו "ממה בדיוק אתם "מצילים" אותי?" שאלתי אותו.
הוא חייך אלי, אבל זה היה חיוך אמיתי לא כמו החיוך של הבחור ההוא שלקח אותי אל תוך טבל"א, היו לי פרפרים בבטן מהטיסה, הוא האיץ "האנשים שבאו היום לבית הספר שלך…" הנהנתי "נו.." הוא הביט בי, בודק כמה הוא יכל לספר לי "הם באו לשם כדי לעורר אותך ואז… להרוג אותך…" הבטתי בו מופתע "למה?" הוא לא הביט בפני "אתה בטוח שאתה רוצה לדעת? זה טיפה אישי, אני אמור לתת להם לספר לך את זה, אבל אם אתה מתעקש…" הבטתי בו במבט חודר "אני מתעקש" הוא נאנח.
"טוב, אני מניח שאין לי ברירה, אבל כי זה אתה…" הוא עצם עיניים, דבר שלא ממש מומלץ לעזות בזמן התעופה, ואז הוא חזר ופתח אותן, אבל הוא לא הביט עלי, אלא על הדרך.
"לפני הרבה שנים… לנו, ל… לא אנושיים, היה מלך, הוא היה רב עוצמה, ביותר מרק מובן אחד, אבל בגלל הכוח הרב שלו, האנושיים פחדו ממנו, הם שלחו בן אנוש שהיה חזק בערך כמו המלך כדי להרוג אותו… והוא הצליח" למרות שבחיים שלי לא שמעתי את הסיפור הזה חשתי שאני הכרתי אותו "ומה קרה אחר כך?" שאלתי, הבחור הביט אל האופק, לא הייתי בטוח שהוא מסתכל בכלל על הדרך.
"אחר כך כל אלו שהיו חלק מהממלכה שלו, ניצודו על ידי בני האדם… המעטים ששרדו נכלאו בבתי כלא מיוחדים שנוצרו כדי לאחסן אותם, ורק שובו של המלך המת יכלה לשחרר אותם, כי שובו היה נותן להם כוח" הוא עצר לשנייה מתלבט "עברו אלפי שנים, יותר מכפי שהזיכרון האנושי מסוגל להכיל, והסיפור שלנו נהפך למיתוס, בני האדם… הם שכחו מאיתנו, אבל לא כולם…"
"ההורים שלך, הם מצאו כתבים עתיקים שבהם תוארה המלחמה של המלך עם בן האנוש, עם דגימה מהדי-אן-אי שלו, מה שנשאר ממנו בכל אופן…, אבא שלך רצה לבדוק כמה מהאגדה הזו נכונה, ולכן אמא שלך נכנסה להריון, אבל במקום שההיריון שלה יהיה רגיל, היא החליפה את הדי-אן-אי של העובר, בדי-אן-אי של המלך, וככה אתה נולדת… המלך החדש של כל הלא אנושיים" הוא הביט בי "אתה, אתה האדם הכי חשוב לנו, אתה יקר מפז, אתה מסמל את התקופה שבה אנחנו יכולנו להתהלך חופשי בלא פחד מפני בני האדם, את התקופה שבה, שלטנו… אתה חלק מהלא אנושיים, רק שפשוט עוד לא התעוררת, החלק הזה בך עדיין רדום… לפחות, בינתיים…