לא לעצום עניים.

אני רוצה לישון.
אבל במקום זה,
בכמעט שש בבוקר,
אני כרגיל עושה דברים מאוד לא פרודקטיביים.
הייתי רוצה להיזכר, מה בטח היית אומר לי.
אבל בתוך הראש שלי,
יש רק חושך.
אני אפילו לא מצליחה לזכור איך נשמע הקול שלך.
את הריח.
רק את התחושה הזו,
שאתה רוצה תמיד שיהיה לי טוב.
שתמיד יהיה מישהו שיגרום לי לחייך.
שתמיד, אתה פה לגרום לי לחייך.
לא..?

אתה אמיתי מידי.
זה ברור לי.
אבל כאילו, בגלל הזמן שעבר
והמרחק הרגשי שנפער.
אני מרגישה כאילו סתם הלכת.
אני ככה, עם כל האנשים שהולכים.
כאילו, היה כאן משהו גדול,
שהותיר חור..
והחור נסתם.
אף אחד לא העז ומילא אותו.
אבל הפתח נסגר.
ועוד משהו בתוכי,
נשאר חלול.
הד שמהדהד שם מוכר באוזניים.

אולי זה נוראי להגיד..
אבל אני קצת מעדיפה שתחליף אותם.
את האנשים שכבר לא לידי.
כי מהם, סתם הלכתי.
ואתה, כבר פשוט לא כאן.
ואף אחד לא יכול להתחרט.
ואין החזרות.
ולא ישנו כל ההתנצלויות בעולם.
כל הדמעות שיכולות לרדת ברגע אחד מהעניים.
ואיך שאני מפחדת, מהרגע שאני באמת אגיע שוב..
ואתקל באבן.
ולא יהיו לי מילים.

כיוונתי את הפיקאסה..
לתווי הפנים שלך.
ועכשיו היא מחפשת.
ממש פלאי הטכנולוגיה..
מי היה מאמין.
ואני מסתכלת עליך עושה עשרות פרצופים מצחיקים למצלמה.
וממש יכולה להרגיש את הידיים שלך עוטפות אותי בחיבוק גדול.
זה דבר דיי יקר אתה יודע..
כל העסק הזה,
של החיבוקים.
אסור לקחת את זה בקלות ראש.

כמה אני מצטערת,
שלא אמרתי שלום.
מי יכל לנחש..
שהדבר האחרון שיישאר לי..
זו הודעה קצרה, על קיר של אתר מטופש..
שאומרת-
"להלה שלי
אוהב ומתגעגע."

אני יותר.
בחיי.