הבית הוא הכלא הגדול ביותר

אני יושבת ליד החלון, ומביטה על הילדים הקטנים. הם משחקים וצוחקים, מה שאני אף פעם לא יכולתי להרשות לעצמי. אפילו לבית הספר אני לא הולכת, אני לומדת בבית.
אני עושה עוד תרגיל במחברת, וחוזרת להסתכל. עוד ילדים באו והם משחקים כדורגל, עוד משחק שלעולם לא שיחקתי.
אני בוהה מהופנטת בכדור שמתגלגל הלוך ושוב, עד שאימא שלי נכנסת לחדר שמעולם לא ראיתי בו חדר שלי.
"תגמרי את השיעורים." היא אומרת והולכת. הדלת נסגרת והמנעול מסתובב מהצד השני, כולא אותי כאן.
אני נאנחת ועושה עוד כמה תרגילים. אחרי שאני גומרת אני שוכבת על המיטה שלי וחושבת.
אני מדמיינת איך זה להיות בחוץ, כמו בכל פעם, ושוב אני שוקעת בחלומות בהקיץ שלי, שבהם אני ילדה רגילה שמשחקת עם חברים אחרי בית הספר.
אנחנו הולכים לקניון, מקום שפעם בשנה – ביום ההולדת שלי – אני מורשית ללכת לשם. אנחנו קונים גלידה ומתיישבים על ספסל.
כל הילדים מדברים, אבל אני לא שמה לב על מה. אני הולכת לצד, מזיזה את הדלת הקבועה ונכנסת לעולם שלי.
היערות שם רחבי ידיים, המים כל כך מתוקים שהם לא מרגישים כמו מים. הדשא מלטף את הרגליים שלי כשאני הולכת בשביל הרגיל.
אבל מישהו תופס בידי ומושך אחורה, חזק. אני מושלכת בכוח לכלא, בלי שעשיתי כלום.
מישהו בא. יש לו סכין. הוא מניף את הסכין מעליי ו –
אני פוקחת את העיניים שלי וקולטת שאני עדיין נמצאת באותו בית הכלא.
הבית שלי הוא הכלא שלי.