אני והחבר'ה-28

~אלכס~
לא התכוונתי להישמע כל כך אכזרית. "מקס אני…" הוא מביט בי במבט הזה. אותו המבט שהיה על פניו שהוא קרא לי פנדה ספעם האחרונה. "היה לי קשה להבין את זה. אני חושב שעכשיו אני מבין. את לא אוהבת אותי. אני יכול להבין אותך." הוא אומר באותו קול נורא. קול ששובר אותי מבפנים. "גם אני לא ממש אוהב אותי. למה לך? יש לך את סיימון. והוא יותר נחמד ממני. הוא גם יותר חכם. וכועס פחות. הוא לעולם לא היה אומר דברים נוראים כמו שאני אמרתי בלילה לפני התאונה! הוא לא יעזוב אתך לעולם! ומזה את כל כך מפחדת?! שאני אעזוב אותך נכון?! כי את יודעת שעזבתי את המשפחה שלי?!"הוא כבר לא מדבר בקול ההוא. אלא בקול חזק. כתפי מתכווצות "מזה את מפחדת?!' הצעקות שלו מתחזקות. ואני מוצאת את עצמי מגוננת על פני בידי. הכתפיים של מקס נשמטות. ואז אני מבינה מה אני עושה. לשבריר שנייה הרדשתי צורך להגן על עצמי פיזית. "את… את מפחדת ממני?" הקול שלו יותר כאב מאשר שקרא בשמי. או בכל זמן אחר. זהו כבר לא קולו של מי שאיבד תקווה אלא קולו של מי שמבין שמעולם לא הייתה לו אחת. אני רואה את העיניים של מקס מזדגגות. מאבדות כל שמץ לחיים. ואז רגליו של מקס קורסות תחתתיו. והוא מתעלף על הרצפה. דם מחתים את התחבושות שלו "הצילו!!! אנחנו צריכים עזרה!!!" אני צועקת. "שמישהו יעזור לנו…"

~דרק~
"אמרתי לך שלא היינו צריכים לצעוק אליו ככה" סיימון אומר "טוב אתה זה ש-" קול צעקות עוצר את דברי. קול קורא לעזרה. קולה של אלכס. אני וסיימון מביטים אחד בשני ומתחילים לרץ לעבר מקור הקול. ממרחק אני יכול לראות את מקס השרוע על הקרקע. "אני הולך להביא רופא!" אני צועק לסיימון ואלכס כאחד ומחליף את כיוון ריצתי. לעבר עמדת הרופאים.