לא כל הנוצץ זהב – פרק 132

Estonian 16/11/2013 1029 צפיות 16 תגובות

"יודעים מה? אני אתפוס מטוס," אמרתי.
"או אוטובוס," החלטתי להתפשר כשראיתי את המבטים שננעצים בי. "או רכבת. או -"
"לילי?" אריק עלה על אוט מאחורי שיינה ומארק והביט בי.
"לא, באמת… אני…" התחלתי לגמגם.
"לילי," מארק גלש כמעט בלי דאגות מהגב של אוט והתקרב אליי ככה שרק אני יכולתי לשמוע את דבריו.
"זה בקשר ל… את יודעת, החלום ההוא שלך?" הוא שאל.
כן. כן, זה היה בקשר לחלום. כבר פעמיים או שלוש ראיתי את עצמי נופלת מגב של דרקון מאוד ספציפי אחרי שאדם מאוד ספציפי נתן לי לנפול מטה.
ועוד איפה זה קרה בחלום? בניו-יורק. ולאן אנחנו טסים עכשיו? לניו-יורק. לא צריך להיות גאון כדי להבין את הבעיה פה.
הנהנתי בזהירות.
מארק העביר יד בשיער שלו במבוכה.
"תראי, לילי, את לא… את תהיי בסדר," אמר מארק. "אני מבטיח לך שאני אשמור עלייך בעצמי, בסדר?"
הבטתי בו וחשש הבזיק בתוכי.
מצד אחד, שאלתי את עצמי: אז מה אם הוא מבטיח? זה מארק. מצד שני, ההיגיון שלי אמר: זה מארק.
עברנו שנינו הרבה יחד. התרגלתי אליו ואני חושבת שהוא התרגל אליי. כבר לא שנאנו אחד את השנייה ואפילו חיבבתי את מארק. הוא לא היה אותו הקרצייה שהיה בתחילת המסע. הוא היה בוגר יותר ונחמד יותר.
השאלה הייתה האם אני בוטחת בו.
"בסדר," אמרתי וחרצתי את גורלי לטוב או לרע.
מארק הנהן ואז עלה על אוט. אריק הושיט לי יד.
הרמתי את ידי בחשש ואריק משך אותי עד שהתיישבתי מאחוריו. לפניו ישבו שיינה ומארק. ודווקא אני ישבתי בקצה.
גל חרדה אפף אותי כשמארק סימן לאוט ואוט המריא לשמיים במשק כנפיים.
עצמתי עיניים ונאחזתי חזק באריק לפניי.
"היי, לילי,"
הרמתי מבט אל אריק שקרא לי.
"את מפחדת מגבהים?" הוא שאל, מבולבל.
הנדתי בראשי וחיבקתי אותו חזק יותר- עכשיו כבר פחות מפחד, יותר מאהבה- ונשענתי על הגב שלו.
הוא הביט בי בחיוך.
למען האמת, אחרי ששרדנו את הקרב עם שיינה אני ואריק פשוט… הבנו שאנחנו חייבים להפסיק להעמיד פנים. אהבתי את הבחור הזה, והוא אהב אותי. ולשם שינוי, הרשתי לעצמי להיות נאהבת ואוהבת.
"אז מה יש לך?" אריק של ונראה מודאג קצת.
שלחתי לעברו מבט חצי חייכני.
"אני בסדר, אריק, באמת," אמרתי.
"אז למה לא רצית לעלות על אוט מלכתחילה?" הוא שאל, "ומה מארק אמר לך ששינה את דעתך?" המבט בעיניו היה חשדני מעט.
"אריק, בחייך, לא ידעתי שאתה הטיפוס הקנאי," ההערה הגיעה דווקא ממארק, שהפנה את מבטו לעברנו וחייך.
שיינה הייתה שקטה ולא אמרה כלום עד עכשיו, אבל עכשיו ראיתי חיוך מסתמן על פניה.
"שתוק, מארק," אמר אריק ואז הביט בי, הדאגה עדיין ניכרה בפניו.
"אאוץ'," מארק מלמל והביט חזרה קדימה, כשהוא נשען על אוט, שיינה רכנה לעברו ולחשה משהו שלא שמעתי.
וכל אותו הזמן המבט של אריק היה נעוץ בי.
"מה?" שאלתי.
"כלום," אריק מלמל.
כמה רגעים אחר כך כבר היינו במחנה, החלטנו להוריד את שיינה בכניסה לשם כדי לא לעורר רעש. הרי אף אחד עדיין אל ידע שהיא בגדה במחנה, ולכן זה היה בסדר, הסכמנו על זה אני ואריק. ולמרות שמארק רצה שהיא תבוא איתנו לאולימפוס כדי לדבר עם האלים, ראיתי שהרעיון קצת מחריד אותה.
אחרי שנפרדנו משיינה חזרנו לעוף על גבי אוט.
הפעם אריק היה מלפנים, מארק מאחוריו ואני במאסף.
"אז… מה אנחנו מתכוונים לומר לאולימפיים?" העלה מארק את השאלה כשכבר ראינו את מגדל האמפייר סטייט במרחק לא רב.
ניו יורק.
גוש פחד הציף אותי ואני מיהרתי לעצום עיניים ולהיאחז במארק מלפנים.
עיניי היו עצומות בחוזקה, רוח חזקה נשבה ושרקה באוזניי, וכל אותו הזמן, לא הרפיתי ממארק.
"הכל בסדר," אמר לי קול שקט ורך.
"פקחי אותן, לילי," ביקש הקול.
פקחתי עיניים בהיסוס, לאט.
מיד נפלטה צווחה מפי כשראיתי איך הכל חוזר על עצמו, כל פרט ופרט מהחלום.
הבטתי במארק בעיניים פעורות מאימה. זה עומד להגיע. אני אצנח אל מותי, לא חשוב מה מארק הבטיח לי.
מארק נשען לאחור וסובב את ראשו, מבטו היה מודאג, לא שחצני כמו שהיה בחלום, ולמרות זאת, זה השרה עלי ביטחון מועט.
ניסיתי שלא להיות קרובה מדי אל מארק, ומצד שני לא למצוא את הדרך אל מותי למטה. היינו קרובים כל כך אל האולימפוס… אם רק לא אפול…
ואז זה קרה. בבת אחת אוט סטה בחדות הצידה כדי לחמוק מלהקת ציפורים ואני איבדתי את האחיזה שלי והרגשתי שאני מחליקה מאוט.
עיניי נפערו באימה מחודשת.
אני עומדת למות, הבנתי בחלחלה, זה הסוף שלי.
מארק מיהר לאחוז במפרקי ידי, בדיוק כמו בחלום. אבל הוא נראה מודאג באמת.
"אני לא אעזוב, לילי," הוא אמר בבהילות וניסה למשוך אותי מעלה, אבל ללא הצלחה.
רגליי דחפו את האוויר הריק, מחפשות לשווא אחיזה בכלום.
"מארק…" לחשתי והבטתי מטה, בחילה עלתה אל גרוני. "אני לא רוצה למות,"
"את לא!" הוא אמר ועיניו הפכו זהובות, מאחוריו, אריק מיהר לעזור לו וניסה למשוך אותו כדי להקל על המשיכה שלי. אבל זה לא עבד.
ידי וידיו של מארק הזיעו, הרגשתי איך אני מחליקה.
הבטתי במארק במבט מלא פחד.
הוא המשיך לאחוז בי בחוזקה עד כמה שיכל, אבל אחיזתו הרפתה.
"הבטחת," לחשתי וניסיתי לאחוז בו.
אבל ידו של מארק הרפתה ולא הצלחתי לאחוז בה. ידי נשמטה מידו של מארק.
ואני צנחתי אל מותי.


תגובות (16)

פאק. זה לא קרה עכשיו. -,-

16/11/2013 10:33

שיסט! המשך מיד!

16/11/2013 10:40

מאדר פאקר מתתי עכשיו
מה נראה לכם?! אם היא מתה אני הורגת גם אותך וגם את ירדן!!!!! הלכתי להתאבד. ביי

16/11/2013 10:40

אני אשתמש באיום שהשתמשתי על מאקס – אם אתה הורג אותה, אני שולחת את אימא שלי לחפור לך במתמטיקה!

16/11/2013 10:46

נטע – אמא שלך מורה למתמטיקה או משהו? ושלחי אותה. בכייף. יהיה לי הרבה מה לדבר איתה. (אני אוהב מתמטיקה) אז מוחעחעחעחע!

16/11/2013 10:49

אני חצויה! אימא שלי היא אתנה, מה נראה לך? ונראה לי שעל מאקס זה עבד יותר טוב…

16/11/2013 11:11

אמא שלך היא אתנה? אתנה היא ה – BFF שלי! אנחנו עושים ישיבות מתמטיות כל הזמן!

16/11/2013 11:33

*לא ידע (אל ידע)
מההה!!?! איך אתם מסוגלים לתת ללילי למות? אוט אמור לצלול למטה ולהציל אותה לא?

16/11/2013 11:36

ומה נסגר עם מתמטיקה אנשים? -_-
להשמיד את החומר!! (מוחעעעע)

16/11/2013 11:38

או-קיי, אני משתמשת מהיום באיום הזה רק על מאקס… אני אישית שונאת מתמטיקה, אבל אני רוצה להיות וטרינרית!

16/11/2013 11:45

אתם לא שומרים על חזות קשוחה אנשים -_- זה איבד את כל הפן של ה"אנחנו כועסים כי לילי חייבת לחיות כי היא… חייבת לחיות! ושוק ותמשיך ובלה בלה בלה…" אוח' עזבו פשוט… תדאג שאריק ולילי יהיו ביחד ושלא נאלץ לבכות על הקבר שלה… אוקי? יופי

16/11/2013 11:53

כן, נכון: אתם לא הורגים את לילי!

16/11/2013 11:54

אם היא מתה אני מעיף אותך לטרטרוס והמפלצות יאכלו אותך

16/11/2013 11:56

והמשך אבל מיד. אל תשאיר אותנו במתח

16/11/2013 11:57

אין סיכוי שזה מה שעשית עכשיו.
נכון! כי אתה לא עשית את זה!

16/11/2013 12:50

איך לעזאזל אנשים יכולים להיות כאלה מרושעים??
אסור שלילי תמות אבל!!
תמשיך, או שאני אזרוק אותך לטרטרוס!!

16/11/2013 13:12
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך