גברים על הירח.

דמעות גדולות מתחת, למשקפי שמש אדמדמות
בתחנת אוטובוס גדולה, רטובות לי הלחיים.
אני מחכה לגשם גדול..
ובמקום זה, יש חצי שרב..
ואני עם סריג ומעיל וקר לי.
וחושך.
מראה קצת סוריאליסטי.
ומתאים לרגע..
שבו אני מרגישה כל-כך תלושה.

אני מדמיינת אותך בתחנת אוטובוס מקבילה, בעיר זרה..
יושב בתוך הרכב שלך.
וכשאני מושיטה לפתוח את הדלת, אני מגלה שהיא נעולה.
נאנחת. אני הרי כבר כל-כך מכירה אותך.
ואתה פותח חלון ובחיוך מנצח, שואל אם אני צריכה טרמפ ולאן.
ואני עושה פרצוף זועף ואומרת לך שאתה דביל ושהייתה לי נסיעה מתישה..
אבל קצוות השפתיים, נמתחות כבר למעלה מעצמן.
ככה זה תמיד.

רכב תחבורה ציבורית הומה מידי.
אני עולה עליו..
ומרגישה כאילו אני נוסעת חזרה הביתה.
אורות זוהרים של עמודי תאורה מתחלפים בצידי הדרך,
משהו מוכר כל-כך.
כמו מתכון בלי פתק.
אני מכירה כבר בעל פה.
כל עצירה, כל פנייה.
אני יכולה לבוא עד אליך ברגל.
בעיניים עצומות.

לעיר,
יש ריח של כיסוי מפלסטיק.
כאילו ציפו את כולה, שלא תתקלקל במרוצו של הזמן.
אני מדמיינת את כל האנשים קפואים כמו ארטיק.
שלגונים חיים, במרכז עיר גדולה.
כאילו הכל רק חיכה לי.
ואם אני אעיז ואושיט יד ואגע,
הכל יימס תחתיי.
חור גדול שחור שייפער ממש באמצע המדרכה ואני אעלם.
בלי שאיש ישים לב או יידע.
כאילו מעולם לא הייתי כאן.

כשאני נוחתת לבסוף..
אני תוהה לעצמי,
אם משהו השתנה על הירח שלך..
אני הרי רוצה שמשהו ישתנה.
לראות את כל הפרחים נבולים
את כל האנשים עצובים.
את כל האורות מהבהבים עד שמתים..
אבל במקום זה, אני רק זוכה במרצפות מלוכלכות ומוכרות.
אפילו לא פיפס קטן.
אפילו לא קמט של זמן, על מצח של עיר.
שמת לב כשהלכתי..?

יש לך חיוך,
שאני אוהבת לקנות. גם אם הוא הכי ביוקר.
גם אם כבר עיקלת לי את כל הנכסים במונפול..
וכל מה שנשאר לי לעשות זה להציע את גופי.
רק כדי שיימרח את הפרצוף שטות שלך, משהו כזה שחושף שיניים.
ירח זורח באמצע חדר שנה דהוי,
מחמם את כולי.

אני סוחבת איתי על הגב קיטבג גדול.
הוא מלא זיכרונות וקצת מכביד עליי.
קשה לי נורא לברור בין הרעים לטובים,
הוא כמו כובע קסמים, כל הזמן מפתיע כשאני מכניסה את היד.
אנשי העיר הקטנה-גדולה, מביטים בי.
הם יכולים לראות לי את זה בעיניים.
אני רק הולכת לבד.
אבל משהו תמיד נמצא לצידי. או מעליי או מתחתיי.
אתה תהיה שם כשאסתובב לאחור..?

אני משחרר לאוויר בועות של שאלות.
כל נשימה, מפריחה אותן כמו פרפרים.
הן משייטות בשמי הלילה הקרים של סוף דצמבר
ומסתירות שמיים זרועי כוכבים.
הן לא קטנות בכלל החצופות הללו.
ואני כל-כך מחכה לכוכב שייפול.
אבל לא מצליחה לראות שמיים.

משהו בוער לי בבטן,
שריפה אין סופית שגם צונאמי גדול, לא יוכל לכבות.
אי אפשר לעצור מלחמה במלחמה.
אז אני קצת מוותרת.
להיות לבד, זה כמו לשחק טאקי עם עצמך.
אני כל הזמן מנצחת.
עדיף שעמום גדול על כאבי בטן.
קילו יותר.
קילו פחות.
יותר טוב כלום מכמעט.
נראה לי.

אתה אוהב תינוקות וכלבים
וסתם בחורות עם מבט מתגרה בעיניים.
ופעם, דיי אהבת אותי..
וזה דיי הספיק לשנינו.
מישהו תמיד מחזיק יותר חזק את המושכות.
איך שאני שונאת לראות סוסים שבורים מעץ,
למרגלות חומות ריחוק.

משהו נמרח לגמרי,
על הגבול בין דמיון ומציאות
בין זיכרון לשכחה.
רוחות חיות על אם הדרך.
בכל פינה, אתה מציץ בי.
ואני מתכווצת כולי,
רק שיהיה לך מספיק נוח להקיף אותי עם הידיים.
ככה.
סתם פתאום.

תותים עם שמנת
וחבילות גדולות של קינדר
וסרטים שיכלתי להוריד לבד..
אבל זה לגמרי אחרת איתך.
ותשוקה, כמו בסרטי קיצ' הכי זולים.
אני צוחקת.
נשיקות על המצח. על האף. על השפתיים.
להיות יפה גם כשבוכה.
גם כשרעה גם כשטובה.
הכי שלך.
מיליון נשיקות באוויר.

כפור גדול,
כאילו נקלעתי לתוך סופת שלג.
וכמה שאני אנסה ללכת קדימה..
אני רק אשקע יותר ויותר ויותר,
עד שיישארו מבצבצים רק קומץ תלתלים אדמדמים וזוג משקפי שמש.
אולי, אף אחד לא יזכור שהייתי כאן.
לא נשאר שום חותם במלט.
ריח שהתנדף מהכרית.
אני רוצה להישאר.

אני שוברת מוסכמות ברורות בנינו..
ונכנסת אל העיר הכי שלך.
מזמינה שלושה צ'ייסרים בשורה.
נאנחת.
הלילה ריק והבר מלא וקולותיו.. עמומים לי.
אני מרגישה כמו בתוך בועה בלתי חדירה.
מדמיינת איך אנשים מתקרבים, נתקעים בקליפה.
איש לא יחדור עכשיו..
חוץ ממך.

איפה אתה.

ומה זה בכלל,
משנה כבר..
בעצם.