'כאשר השמיים מתחלפים'

'כאשר השמיים מתחלפים'

כשהייתי קטנה, השוכבת על הדשא הרך בימי חופש חמימים ומשקיפה על השמיים הכחולים הבהירים בעוד ידי מופנית קדימה, מצביעה על העננים, דמיוני היה ממריא למרחקים, מגיע לגבהים ולמחוזות רחוקים על כל מיני צורות, שמות, תמונות ודמויות המאפיינות את העננים.
זאת בעוד אמי הייתה שוכבת לצדי וטוענת כי המראה הלבן, הצחור והפלומתי זהה בכל המקרים, ואבי היה מחייך ברוך ומביט בי במבט שלא היה בו ספק לתמיכה.
כעת כאשר גדלתי הייתי בטוחה שהרגשות שלי ומצבי הרוח שלי יתמידו להישאר כמו שהעננים הצטיירו בעיני אמי- קבועים, תמידיים, מוחלטים ודוממים.
הייתי ילדה שמחה שהפכה לנערה עצובה, והכל בגלל שפגשתי אותך, האהבה הראשונה שלי, החבר הכי טוב שלי.
בשבילי אתה הייתה כמו אחד מהשוקולדים המגוונים בקופסה אטומה, כאשר אני נאלצת לבחור בכל פעם בטעם שונה ומקבלת צורה שונה, מבנה שונה וטעם מר או מתוק.
כמו השוקולד כך הייתה אתה, לא צפוי, משתנה ללא הרף, מבלבל ומשרה תחושה מתוקה בלב.
כמו עכשיו, כאשר רציתי לחגוג עמך את יום ההולדת שנתפס בחלומותיי כגורלי ביותר והמאושר ביותר שבעצם התברר להיות המתוסכל והכאוב ביותר.
ולמרות שנלחמתי בעצמי וברגשותיי על מנת להיות זו שאתה רוצה וצריך שאהיה, על אף שבכל ליבי לא רציתי לגרום לך לאי נוחות, מתח, אי בטחון ואמון, צער, כאב, סבל והשפלה… איכשהו, בכל המלחמה העקשנית ביני לביני, מצאת לך סיבה מוצדקת להפוך את טעם השוקולד לזהה ופשוט וברור לחלוטין- הטעם המוכר והמר של הניתוק.
ואם הייתי נשאלת "מה את מרגישה כלפי האדם הזה?", התשובה הייתה ברורה, המון חיבה, כבוד, הערכה וגעגוע…
האם טענתי שקיימים סוגים שונים של אהבה?, כי אהבתי אלייך השתנה פעמים רבות, כעת היא מעורפלת וסבוכה בקשרים שלא ניתן להפריד באצבעות לא כסוסות אך שתיקתך כאילו חתכה את כולם במספריים חדות.
והיום, כאשר ישבנו במרחק של כיסא והאזנו לאפשרות להדחיק זיכרונות, האם כמוך כמוני הייתה מוכן לוותר על זיכרונות של יותר משבעה חודשים, זיכרונות שמבחינתי סימלו ימים יותר בהירים.
ובאותו הרגע שנאמרו המילים, מוחי דפדף אחורה, בין הימים לחודשים, לשנים… מעלה מצבים, מהרהר במשפטים, נזכר בשירים שהתעקשת להשמיע לי בלילות קיציים וסרטים שעליהם התווכחנו עם טעמים שונים, ומשחקים מלאים הפסדים שלי, ואוכל שהייתה מבשל במיוחד לי, ובשמים שהתעופפו בין החדרים ודבקו לי בבגדים, ומשחקי מחשב על אימפריות ופנטזיות, ושיחות ארוכות בלילות לבנים.
באותה תקופה, האושר באבד חזר בזכותך, כמו כן גם לב שנשבר ונמחץ עם כל מילה והבטחה שהופרה, כל פעם מחדש.
וכעת כאשר כל שמותר לי הוא בך להביט, לדעת שאני לא היחידה שזוכרת, לדעת שאני לא היחידה שמדחיקה, לדעת שאני לא היחידה שמתעלמת ולהביט בך מחייך, "האם מאושר אמיתי?" את עצמי אני שואלת.
ומילים ומילים שמעולם לא הגיעו אל ליבך, וימים וימים שכנראה ולא נחרצו מספיק בזיכרונך,
ושתיקות ושתיקות של סודות כמוסים ומועקות, ודמעות ודמעות על הזמן שלא יחזור לאחור.
ועד כמה שאני בעצמי שונאת פרידות ואתה האלוף בסיום שיחות, יש לכבות את מתג הרגשות,
לומר בלב כבד, בלחישה, "שלום לך ולא להתראות", לחסוך לאוזנייך את כל הדברים שאיתך חפצתי לעשות.
הידיד הכי טוב שלי, לא הייתה משענת אלא קרש נוקשה, לא הייתה כבאי המגיע כאשר האזעקה שלי נשמעה אלא זה שמגיע בסוף ובודק אם אני עדיין חיה, לא הייתה האביר המגן כמו באגדות אלא זה שעיניו צופות, דוממות ומתכחשות.
ולמרות כל זאת הייתה יותר, איש שיחה ומורה, חבר נפש ואוזן קשבת.
ואותך אני מכירה יותר מעצמי, את מחשבותייך מסוגלת לקרוא אני, בין אם תלגלג ובין אם תמחה אותה למדתי להכיר מהצד הזה ומהצד הזה…
וכעת כשהקאתי את מועקתי ואת השיברון הנוסף שחווה לו ליבי, חזרתי להיות הילדה הקטנה המתארת עננים, והם בליבי אינם דוממים, אלא פועמים, נעים ומרקדים.
החיים הם דינמיים ובקצב הם ממשיכים, אותם לא אקפיא אלא אזרום בהם כנחלים.
ובראשי עדיין נמצאת הבטחתך "אני בטוח כמו קירות הבית שלך", שכעת זו ניתנה לאחרת, עוד אדם יקר שעליו לא אוותר ואשמור ואנצור בליבי למשמרת.
אז אני נושמת נשימה עמוקה הממלא את מלוא ריאותיי ונושפת אל הריק את כל מכאוביי, ושרירי מתקשחים, חזקים ואיתנים, מוכנים לצלוח את משברי החיים ואותך, הרוח החוצבת סלעים.
חבר אתה חסר ועדיין אין בי שום צורך בך יותר,

להתראות לך חבר.