רקדי עד כלות נשמתך

רקדתי עד שכאבו לי הרגליים. בעצם אולי אפילו הרבה אחריי…נזכרתי במילים שדודה מריאנה הייתה אומרת בזמן שהייתה רוקדת את ריקוד הנשמה" תמיד תזכרי, החיים קצרים, הנשמה שלנו נמצאת בתוך קליפה שהיא הגוף שלנו. יום יבוא והיא תשחרר ותצבור חוויות אבל את עצמך לא תהיי מודעת לכך. תהני, את חיה רק פעם את לפי המודעות שלך.. אף אחד לא שווה את זה שתבזבזי רגעים טובים בחיים שלך על חשיבה מה כולם יגידו.."
רקדתי והסתחררתי מהפרצופים המוכרים סביבי, כולם מקפצים בקצב המוזיקה. ריח האוכל המסורתי עלה באויר וריחפתי יחד איתו אל החלומות הכי מתוקים שלי. לא רציתי שהרגע ייגמר, אבל כנראה שלכל דבר טוב יש סוף..
החתונה כמעט נגמרה, אבל נאלצנו לעזוב מוקדם בגלל שהנרי, בעלי האהוב, שתה יותר ממה שיכל להכיל בגופו שלו. בדרך הביתה בעודנו יושבים בחלק האחורי של המונית, החלנו מדברים.
הנרי:"את יודעת? ממש נהניתי לראות אותך שם קופצת ורוקדת..אף פעם לא ראיתי אותך כזאת שמחה."
-"אף פעם? הו אהובי, בטח אינך זוכר פעמים רבות אלו היו שפני קרנו מאושר. אך יודע אתה שג'יזל היא אחותי הקטנה. יקירת לבי, ושמחה אני שלבסוף מצאה היא את תאום נשמתה, החלק שמשלים אותה."
-"תגידי, מאותה הפעם ש.." החל הנרי לומר.
-"לא! אל תהרוס נא רגעים כמו אלה.." קטעתי אותו במיד." אינני רוצה להמריר רגעים כה יקרים מפז, המתוקים הם שבמעט…"
הלילה עבר בשקט והגיע הבוקר שלמחרת.