אני והחבר'ה-27
~לירון~
אני לא ממש מספיקה לעקוב אחרי האירואים, אני יודעת שמשהו קרה בין אלכס ומקס, לא הבנתי כל כך מה אבל לפי איך שסיימון נראה שהוא רץ בטירוף על החדר של מקס יש לי תחושה שזה לא משהו שאמור לקרות בין בחורה אם חבר לבין ידיד שלה. ועכשיו אלכס יושבת אם הראש בין הברכיים ולא עונה לי. היא לא בוכה, זה היה פחות מפחיד אם היא היתה בוכה, אז לפחות אולי הייתי יכולה לעזור, אני לא מכירה את אלכס טוב בכלל, אבל נראה לי שבכי הוא עניין ממש רציני אצלה. אני מניחה את ידי על כתפה והיא מסיטה אותה בתנועה חדה. ואז היא מרימה את הראש הבעת פניה קפואה. "את בחורה נכון?" היא שואלת, אני נדה בראשי. "כן…" אני אומרת. "אני לא בחורה של ממש. זאת אומרת אני בת, אבל אני לא… אני לא מבינה בדברים האלה, זו הפעם הראשונה שהיה לי חבר, וכשהיינו על הגג זו הייתה הנשיקה הראשונה שלי. אני אפילו לא רואה קומדיות רומנטיות. אבל מהשתיים שראיתי אחרי שהבחורה מבינה שהיא אוהבת את הידיד שלה היא לא מנשקת אנשים אחרים. סיימון נפלא, הוא הבחור הכי טוב שפגשתי אי פעם, ואני אוהבת אותו, ואני יודעת שנהיה מאושרים ביחד. ומקס הוא… הוא רק ידיד שלי! למה הוא היה חייב להרוס את הכול?!" היא מסיימת בתסכול. "עלה בדעתך שאולי מקס חושב אותו הדבר?" אני שואלת בטון רך "אולי, אבל זה מקס. הוא עושה דברים טיפשיים בלי לחשוב, מצטער אל זה, ואז עושה משהו טיפשי אחר. מתי הוא יבין שאלא חיים של אנשים כאן! הוא כבר לא משחק בעצמו! הוא משחק בעולם! בי! ברגשות שלי ושל סיימון! זה לא עוד אחד מהדברים המטומטמים שהוא עושה!" היא משפילה את מבטה "את כועסת אליו בגלל שיש לו רגשות כלפיך?" אני שואלת. "הוא הרס את הכול… ובגלל זה אני כועסת אליו. לא בגלל שיש לו רגשות כלפי." קולה קפוא "הוא לא אמר כלום לפני כן. היה לו הרבה זמן לעשות משהו, אבל הוא חיכה עד שאני אהיה מאושרת עם מישהו אחר. את יודעת למה? כי מקס הוא קנאי, הוא רוצה את מה שהוא לא יכול להשיג. וזו הסיבה שאני כועסת אליו, וזו הסיבה שאני גם לא אסלח לו." היא מסיימת. אני אני נועצת מבט בנעלי. המחשבה שלי נודדת לפעם ההיא, בערב שלפני התאונה. שמקס הלך אחרון וכמעט הזיל דמעה. יכול להיות שזה מה שהוא חשב אליו? אני מתיישבת ליד אלכס. "את צריכה לדבר איתו" אני אומרת. היא מהנהנת. "צודקת, אני לא יכולה לשבת כאן ולהתבוסס בכעס שלי על מקס, אני צריכה ללכת לומר לו את זה!" היא קמה ומתחילה לרוץ לעבר חדרו של מקס, "חכי! לא לזה התכוונתי!" אני קוראת אחריה, אבל היא כבר יצאה מטווח שמיעה.
~מקס~
משום מה אני מרגיש כמו אסיר שעומד למשפט, דרק וסיימון עומדים מאלי שאני יושב בראש מורכן על המיטה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני ממש מרגיש מאויים מסיימון. הוא כריזמטי פחות מחילזון מת, ונמוך ממני בעשרה סנטרימטרים, אבל שהוא מתנשא מעלי ככה… להתחשב בעובדה שבדיוק נישקתי את חברה שלו. ושדרק הגדול עומד לידו, אני כמעט מפחד, אני מאוד מפחד, אבל לא מסיימון ומדרק, אלא מאלכס, ממה שעשיתי לה, ממה שהיא חושבת אלי עכשיו. דרק ממשיך בנאום שאני כבר לא שומע ממזמן, וסיימון פשוט נד בראשו. מתחשק לי לברוח מכאן, אבל אלי לקחת את האשמה על המעשים שלי, זה מגיע לי כי חשבתי שאלכס תאהב אותי חזרה. מתי אני אבין שאין לי סוף טוב. היה סוף טוב עד שאני באתי ונישקתי חצי מהסוף הטוב הזה. "ואתה לא יכול לעשות דברים כאלה…" דרק מסיים את דבריו, ואז סיימון נכנס לפעולה. הוא מתחיל בשקט אבל ככל שהוא מתקדם גם הוא וגם דרק פחות או יותר צועקים אלי. אני מרגיש את הכתפיים שלי מתכווצות. התחושה יותר מידי דומה לאיך שההורים שלי נהגו לנזוף בי על כל דבר קטנטן. סיימון הוא לא היחיד כאן אם אבא קשוח עם צפיות גבוהות מידי, רק שסיימון הוא לא אכזבה ובושה מוחלטת לכל המשפחה המלוקקת שלו. אני משפיל את מבטי ונותן לשער להסתיר את פני. כולי מכווץ כל כך. הלוואי שיכולתי לעמוד בגאווה ששניים מהחברים הכי טובים שלי נוזפים בי בצורה כזאת. אבל אני לא יכול, ככה שעדיף שהם לא יראו אתי ככה. אני קם, כאב חד מפלח את הצלעות שלי אבל אני ממשיך ללכת בכל זאת. ויוצא מהחדר. נראה לי שפתחתי כמה פצעים אבל לא אכפת לי. אני כמעט מתנגש באלכס שסמוקה מרוב כעס. אני מישיר את מבטי אליה וכל הכאב נעלם. "אפילו שהיא שונאת אותך" אני חושב לעצמי "באמת מקס?" משום מה אני רוצה לחייך, לצחוק במבוכה, להתנהג כאילו כל העניין לא היה יותר מבדיחה גרועה. להסתיר מה שאני באמת מרגיש מאחורי סרקזם והומור עצמי. אבל אני לא מצליח להוציא מילה מפי, אפילו לא לחייך חיוך מזויף "אין לך מה להגיד לי מקס?! דווקא עכשיו אתה שותק?! מה היית אומר בכל מקרה? משקר לי?! אומר שאתה מצטער ולא להתכוון לזה?!" היא צועקת. אני לא משפיל את מבטי, אלכס ראויה לכבוד, אני נועץ מבט בעינייה הכחולות-אפורות. אני יכול לחשוב על כל כך הרבה דרכים להתנצל, דברים להגיד שאולי יגרמו לה לדבר איתי שוב. אבל אף אחד מאלה לא יוצא מפי. אלא משהו אחר "אני אוהב אותך" אני לוחש. אידיוט!!! למה אמרתי את זה! עינייה מתרככות מאט, "תפסיק" היא אומרת בקול קר. "להפסיק מה?" אני שואל בחשש "תפסיק לגרום לי לרחם אליך! תפסיק להתנהג כאילו אני הדבר הכי מושלם בעולם! ובבקשה ממך! רק תפסיק את הקול הזה!" היא צועקת. "איזה קול?" אני שואל בלחש "הקול שדיברת בו קודם, שביקשת שאני אשאיר. הקול שאתה מדבר בו עכשיו. הקול הזה שגורם לך להישמע כמו הילד שאתה, ולא הנער שהייתי רוצה שתהיה. ילד שאיבד כל תקווה." היא אומרת בשקט, "אבל באמת איבדתי אותה" אני ממשיך לחשוף את כל הרגשות שלי בפניה מסיבה לא ברורה. "אני לא התקווה שלך מקס! תתאהב במישהי אחרת!!!" היא צועקת אלי בקול הכי אגרסיבי ששמעתי אי פעם יוצא מפיה, קול מלא בזעם עמוק. היא ממשיכה לדבר, וכל מילה היא כמו סכין שננעצת בי.
"אני, לא, אוהבת, אותך."
תגובות (2)
איזה רעה אלכססס יאוווווו
תחשבי על זה מנקודת המבט שלה.
עד שהיא הייתה מאושרת בפעם הראשונה בחייה הכל נראה טוב, ואז מקס, שבמשך שנים היה ידיד שלה והוכיח את עצמו כמי שרוצה רק את מה שהוא לא יכול להשיג, מחליט אחרי כל כך הרבה זמן שהם מכירים לנשק אותה, הוא פשוט בא ומחריב את העולם שלה, מערפל את החיים שרק עכשיו התבהרו.
חוץ מזה, היא לא התכוונה להיות אכזרית כל כך, זה פשוט נשפך ממנה.