לקחת את המלאכים.

הכאב המעיק עליי כבר שנים, חורך את עורי, לאט לאט. שורף אותי מבפנים, רוצה שאני אוותר, אכנע למטרות השטן. אך הבטחתי לה, אני לא אכשל במשימתי.
חיוכה נחקק בזיכרוני, קולה שמור בלבי. היא זאת ששומרת עליי כאשר עולמי חשוך, היא זאת שמעודדת אותי להמשיך קדימה, לא לוותר. אני לא יודעת אם אני מרגישה עצב או שמחה, כעס או אכזבה, אני רוצה אותך כאן, לצדי. אני רוצה שתבואי שוב לביתנו, נצחק ונהנה.. אני רוצה שתחזרי.
אך אין אחד שיכול להחזירך לכאן. העולם אכזרי, ולוקח את האנשים הטובים ביותר, להיות מלאכים.
אך מדוע הם נעלמים, ולא משאירים לנו אנשים טובים שישארו בעולם? שיגנו עליו? שיהיו אופטימיים? מדוע לקחת אותם, דווקא אותם?
כל כך הרבה דמעות הוקרבו. כל כך הרבה כאב התפתח. כל כך הרבה לבבות נשברו עקב זה.
אך אין אחד שיכול להחזיר. להחזיר אותך.. לכאן, להיות לצדי. לעודד אותי. לדבר איתי. לשחק איתי.
אני צורחת ונאבקת, עוד דמעות שמשאירות שבילים מלוחים, ודממת מוות. אך שום דבר לא יחזיר אותך. אין דבר שיחזיר אותך. לא הייתי באותו יום נורא. לא הייתי לצידך. כמו שאת עכשיו לא לצדי.
אך את בתוכי, שמורה בלבי. אני לא אעזוב אותך, אני לא אשכח אותך, לעולם.

אני שמחה על החיים שנתנו לי. אך תמיד יש בלבי צד עצוב, המתגעגע והמייחל לשובך.
אני מחייכת, לא חיוכים מזויפים. אך תמיד החיוך יהיה מעט מזויף.
אני צוחקת, צחוק מלא אושר. אז צחוקי אינו נמשך לנצח, הוא נודם ונעלם מעל פניי האדמה.

והנה אני כותבת לך, מקווה שאת רואה זאת.
דמעות עולות בעיניי, גוש חונק אותי בגרוני, הגעגוע משתלט עליי לאט. טורף אותי עד פיסתי האחרונה.
אני אשאר חזקה, בשבילך.
אני לא אשבר, בשבילך.
אני אחייך ואמשיך לחיות, בשבילך.