המלחמה בסרטן – חלק 2

הייתי המומה,הייתי בשוק. לא רציתי להאמין לאמת,התפללתי שבקרוב אתעורר לקולו המעצבן של הצלצול שמעיר אותי כל בוקר.
דמעות זלגו על פני, אימי חיבקה אותי חזק. מילותיה של אימי החזיקו אותי מקריסתו של הלב שלי "הכל יהיה טוב, הרפואה היום תציל אותנו". החזקתי חזק ביד של אימי,ופשוט נתתי לדמעות לזלוג על חולצתה.
ביקשתי לחזור הביתה, איבדתי את הטאבון. רציתי רק להסתגר בחדרי ולעשות חשבון נפש. פחדתי, רק רעדתי עם תחושה שאני מתעלפת בקרוב. בכל הדרך החזקתי באימי,ידעתי שיש סיכוי שלא אצליח להחזיק אותה שוב, שהיא תעלם מעולמי לעד ואהיה לבד.
הסתגרתי בחדרי, הרגשה שאני צריכה תנומה מרוב הדמעות. בשנייה שנרדמתי קולה של אימי העיר אותי, קולו של הבכי החזק שאומר "נשברתי" .
קמתי מי מיטתי וניגבתי את הדמעות, ידעתי שלהישבר זו לא הדרך היחידה, ידעתי שכדי לבטל את העתיד המר צריך לעשות מה שהוא ושעכשיו צריך לעזור לאימא, היא השבורה עם המחלה.
ניגשתי עליה וחיבקתי אותה, הלכתי לחדרי ולקופת החיסכון שלי שמכילה כ500 שקל שחסכתי למקרה שהזמרת האהובה עלי תבוא לישראל. ויתרתי על הכל, אפילו קולה של הילדה החדשה יוליה שקראה לי מבחוץ. אבל על דבר אחד לא ויתרתי וזה על אימי. עבודת התפירה הקשה שלה תקשה עליה עם המחלה וכבר חישבתי שלא תקבל משכורת לשלם הוצאות ולהאכיל אותי ואותה. חשבתי אולי לספר לאבי ואולי עם ירצה אז יעזור לנו . שאלתי את אימי והיא אמרה " לא, עם הוא היה רוצה לעזור לי הוא היה עוזר לי מזמן איתך". הלכתי לחדרי ומהר לקחתי את הפלאפון של אימי וכתבתי לו הודעה, באמצע אימי התפרצה לחדרי, וצעקה עלי. אני יודעת שאבי יבין, אני הרי ביתו, בשר מבשרו. איך הוא יוכל לתת לי למות עם אימי?
המשך בקרוב…