אני ודמעות….

דמעות.
אנחנו לא חברות.
ששש… כולם חושבים שאנחנו אויבות, אף אחד לא ראה אותנו ביחד.
אבל האמת היא, שאנחנו חברות בסתר, אני ודמעות.

לפעמים דמעות מתחילה לבכות.
היא אומרת שנמאס לה שאני מתביישת בה.
שתמיד אני מחביאה אותה, מסתירה אותה, והיא רוצה לפרוץ החוצה, שכולם יכירו בה.
אני שונאת שהיא מתעקשת.

אני אוהבת אותה.
כשאני איתה, לבד, היא השחרור שלי, הפורקן הנפשי שלי.
"שום דבר לא משתווה אליך" אני מסבירה לה "בלעדייך הייתי הופכת משוגעת".
אבל היא אחת כזאת שרק מלהסתכל עלייה אפשר לראות את התשומת לב שהיא מושכת, כמעט דורשת, הסתכלו עליי! התייחסו אליי!!
כמה שאנחנו שונות – אני ודמעות.

לפעמים כשאנחנו עם אנשים, היא פתאום רוצה לפרוץ החוצה, שכולם יכירו בה.
תמיד היא היתה אחת כזאת חסרת טאקט.
פתאום רוצה להוציא הכל, לא חושבת על כלום.
פתאום בא לה להשתגע, להראות הכל, גם לפעמים לבן אדם הכי לא נכון.
אז אני מתחילה למחות, ומסבירה לה שיש רגעים שזה פשוט לא מתאים, ושהיא עושה לי כאלו בושות והלוואי ולא היינו בכלל חברות!

כמובן שאני לא באמת מתכוונת לזה, אני צריכה אותה איתי.
היא המרפא לנישמתי. הלוואי וידעה כמה היא חשובה לי.
אבל לפעמים היא שוכחת מתיי לעצור, אז אני נאלצת "לייבש" אותה, כדי שהיא תירגע.

לפעמים אני מקנאה בדמעות.
על זה שהיא תמיד משוחררת כזאת.

היא אומרת שאני לא נותנת לה להתבטא ולהיות מי שהיא.
ושאני גם לא נותנת לעצמי.

היא אומרת שאני מעמיסה עלייה, ושהיא כבר נגמרת.
היא אומרת שלפעמים היא מפחדת שבסוף לא ישאר ממנה כלום.
היא אומרת שהיא אחת שחייבת להביא תועלת, וכשהיא איתי היא תמיד מוסתרת, היא מרגישה שהיא לא עוזרת.
היא אומרת שהיא כבר לא יכולה לשמור הכל אצלה בבטן.

היא לא יכולה לשמור בבטן את כל
הלילות הארוכים שהיינו מדברות רק עליך,
את כל הרגשות שהיא יודעת שיש לי אליך.
דמעות אומרת שאני צריכה לבוא אליך, לספר לך הכל.

היא אומרת, שאם אני לא יעשה את זה לבד – בלעדייה – היא תבוא איתי
ותכריח אותי לספר לך הכל.
היא אומרת שהיא לא יכולה לחכות עוד
ואני? מרגישה כבר את המחנק בגרון.

אני שונאת שהיא מתעקשת.
ויודעת שאני לא אוכל לעצור אותה עוד הרבה…..

אני מאבדת שליטה.