אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק אחד

~מרנה~
מכל הדרכים להתעורר, תקיפת מפלצות אף פעם לא היתה המועדפת עלי.
התעוררתי לקול צעקות. יומיים כבר עברו מאז שברחנו מהאולימפוס וכבר עשרות מפלצות תקפו אותנו, זה הפך לשגרה. משום מה האלים לא פצפצו לנו את הצורה, בינתיים.
"מה רה אן?" מלמלתי, עדיין חצי-ישנה.
"את יכולה לשאול את רוב." סיננה מירנדה, שהייתה עסוקה בשיסוף טלקינים.
"מה? את התלוננת שקר לך." טען רוב שנלחם בסלמנדרה ביחד עם אילנה.
"לא התכוונתי שתדליק מדורה."
"אז בפעם הבאה תתארי את הדרישות שלך."
"נו באמת…" נאנחו ג'וש וקיירו שנלחמו ביחד בכמה קיקלופים.
"היי מרנה, יופי שקמת." אמר ניק שהתחמק מכימרה. "כמו שאת כבר רואה יש לנו קצת בעיות כאן…"
"הבנתי." קמתי ועזרתי לכולם להילחם. בתוך שנייה כל המפלצות הפכו לאפר.
"מה למדת היום, רוב?" אמרה אילנה.
"אף פעם לא לעשות מה שמירנדה רוצה."
"היי!"
גלגלתי עיניים. "בואו כבר. נחפש מקום טוב יותר להתחבא בו."

עבר עוד יום של לחימה במפלצות. מצאנו תעלת ביוב הכי חמימה שאפשר והקמנו מחנה קטן מכל מה שאספנו ביומיים האחרונים: כמה שמיכות, כמה כריות, כמה מקלות וכמה מנות קרב.
חילקתי לכולם את מנות הקרב והתיישבנו לאכול. הזוהר הקלוש של החרבות שלנו היה האור היחיד שם.
"אני יכול להתרגל לזה." אמר ניק. "לכל עניין הבריחה הזה."
"באמת?"
"לא."
"טוב, אני לא יכול עם השקט הזה. אני הולך לישון." אמר קיירו. "אם מפלצות יתקפו אל תעירו אותי."
"רעיון טוב." רוב חייך. "נסמן למפלצות לאכול אותו סוף-סוף."
צחקנו. הצחוק התחזק כשכרית פגעה בראש של רוב.
"לילה טוב." אמרה מירנדה. היא נרדמה.
"לילה גם." אמר רוב ונרדם גם.
ניק צקצק בלשונו. "הילדים של היום… כל מה שמעניין אותם זה לישון."
"אתה הכי צעיר כאן." העיר ג'וש.
"זה אמור להביע משהו?"
"לא, לא." ג'וש התאפק לא לצחוק. "לילה טוב."
ורק אני וניק נשארנו.
"לכי לישון." הוא אמר. פעם ראשונה שהוא לא עולה לי על העצבים. "אני לא אתן למפלצות להרוג אותנו."
"אני רואה כאן גמד אחד."
"את קוראת לי נמוך? אני עוד מעט עובר אותך בגובה."
"אתה עדיין הכי צעיר כאן."
"לכי לישון לפני שאגיד לאבא שלי לפצפץ אותך."
"ואז הוא יפצפץ אותך." הנחתי את ראשי על הכרית שלי. "לילה טוב."
ושקעתי בשינה.

בחלום שלי עמדתי בפסגת הר. יכולתי לראות משם את הים התיכון, אבל זה לא היה האולימפוס. ההר הזה נמצא בחלק אחר של יוון.
מולי עמד נער בגילי שהחזיק חרמש שחור לגמרי. קסדה כיסתה את פניו אבל יכולתי לראות עיניים זהובות ננעצות באלו שעמדו לידי בכעס.
לידי עמדו איש עם שיער מאפיר ועיניים כחולות כמו השמיים ואישה בעלת פנים שנראו כאילו עשויות אדמה. הם דיברו ולא שמו לב לנער שהתגנב ועמד עם החרמש מונף מאחורי האיש.
"להתראות, אוראנוס." האישה חייכה.
"מה – "
אני ידעתי מה הולך לקרות כאן. הסבתי את מבטי שנייה לפני שקרונוס קצץ את אוראנוס לחתיכות.

התמונה השתנתה. הפעם באמת הייתי באולימפוס ולידי עמדו זאוס, פוסידון, האדס, הרה ודמטר. כולם כיוונו נשקים לעבר מי שבהחלט זיהיתי בתור קרונוס.
מי שזיהיתי בתור זאוס התקרב לקרונוס, החרמש של קרונוס עצמו היה בין ידיו.
"להתראות, אבא."
שוב הסבתי את מבטי. כשהבטתי שוב הרה, קרונוס ודמטר נעלמו וזאוס, פוסידון והאדס עמדו מול בור גדול שכמעט משך אותם אליו. טרטרוס.
"עשינו זאת." אמר פוסידון וחייך.
"אבינו בהחלט היה אב נוראי." האדס בהה בבור הגדול. "מה ברצונך לעשות עם החרמש שלו?"
זאוס החזיק את החרמש שנצץ בשמש, ופשוט שבר אותו בידיו הוא השליך את שני החלקים לבור וזה נסגר מעצמו. "שום דבר. אנחנו לא יכולים שהנשק הזה יגיע לידיים הלא נכונות."
והם הלכו משם. אני נשארתי להביט בנוף המקסים של יוון העתיקה.
בהחלט היה יפה כאן פעם. אמר קול בראשי, קול שזיהיתי היטב.
אמא? שאלתי בראשי. את הראית לי את זה?
כמובן, מרנה. היא השיבה. יש לי דרך לעזור לך ולחבריך.
אבל זאוס ציווה להרוג את כל החצויים, את לא אמורה להקשיב לו?
אל תאמיני למה שאת שמעת עלי. מדי פעם אני נאלצת להמר את פי אבי, כמו במקרים כאלו. אני חושבת שההחלטה שלו שגויה ותביא לחורבננו.
אז איך את רוצה לעזור לנו?
החרמש של קרונוס. זה כלי הנשק היחיד שבעזרתו אפשר להביס אלים.
ואיפה אנחנו נמצא אותו?
הוא נמצא בקולכיס של ימינו.
קולכיס לא הושמדה מזמן?
מאז שלב הלהבה עבר לארצות הברית לא. את יודעת איפה המקום.
ההבנה הכתה בי. כמובן. כן, כן אני יודעת.
יופי, לכו לשם. אל תאכזבו אותי.
ושדה הראייה שלי החשיך.

קמתי. כולם כבר התכוננו לצאת. ג'וש ורוב פירקו את המחנה המאולתר שלנו.
"יופי שהתעוררת לבד. התכוונתי להעיר אותך." אמר ניק.
לא עניתי לו. אספתי את הדברים שלי וטיפסתי על הסולם שהוביל לרחוב.
"לאן את הולכת?" שאל רוב.
"לחפש את מה שיעזור לנו לנצח את האלים."
"מה את הוזה עכשיו?" שאל קיירו.
"פשוט בואו. אני אסביר בדרך לשם."
"אבל לאן אנחנו הולכים?" שאלה אילנה.
"לקולכיס. אנחנו צריכים להגיע ללוס אנג'לס."