בת לוויה-17

אני מזדקפת בשק השינה שלי, אין לי סיכוי לחזור לישון אחרי החלום הזה, וטוב שכך, יש לי הזדמנות לחשוב קצת. מפחיד אותי לחשוב שהישות הגדולה או מי שלא יהיה שאומר לקרו מה לעשות רוצה במותי, ועוד יותר מפחיד לחשוב שהוא ממש התכוון לעשות את זה, והיה קל מידי לשכנא אותו לא לעשות את זה… האם באמת כל כך קל לתמרן את קרו? אף אחד לא יכול לזייף את הכאב שראיתי בעיניו. ובמחשבה לאחור נראה שפשוט אין לו את היכולת להחליט בעצמו. הלא הסיבה שהוא בכלל עוקב אחרי הרשימה היא שהוא פשוט לא מסוגל לחיות בלי שיתנו לו הוראות. תמיד חשבתי שקרו הוא חיית פרא שלא ניתן לאלף, זאב שירוץ ברוח עד סוף ימיו. עכשיו אני מבינה שאולי הוא צריך ואוהב את החופש. אבל ללא מסגרת שתנחה אותו הוא יתפרק. הוא לא יודע מה נכון ומה לא נכון לעשות, לכן הוא כל כך קל לגרום לו לחשוב שלהפר את הפקודה יהיה נכון. בכלל איזו סיבה הגיונית יכולה להיות לזה שמישהו ירצה במותי? אלא אם כן…
אני הבנתי את הענקים.
זה האפשרות היחידה, אני יכולה להבין גם את הענקים וגם את בני האדם. אני סוג של גשר
זיכרון ישן צף על פני השטח, אני נזכרת בחלום שהיה לי שהייתי קטנה, עמדתי בשדה חיטה גדול מצד אחד של השדה היה צבא אדום, הלוחמים היו ענקיים ולבשו שריונות אדומים. הם הסתערו, בצד השני היה הצבא הכחול, לוחמיו היו קטנים יותר וזריזים יותר, הם קיפצו סביב הענקים ודקרו אותם בחרבות הכחולות שלהם, הטבח היה נורא. בכל מקום היו שרועות גופות כחולות ואדומות, אבל הלוחמים לא הפסיקו. "רק את יכולה לעצור אותם" אמר קול גבר עמוק שנדמה שבקע מהאדמה "את הגשר"
ואז התעוררתי. האם זה הוא היעוד שלי? להיות גשר? אם כן אז למה רוצים להרוג אותי? שלום הוא דבר שכולם רוצים בו? אבל לא, הענקים לא רצו להרוג אותי, רק לקחת אותי לאנשהוא. אני חושבת שקרו יודע לאן.