למות עם דמעות בעיניים

בבקשה, שנייה, תן לי רק שנייה נוספת, תן לי לאחוז אותם חזק, עד שגופי ירפה מהם ללא רצון, תן לי לברך אותם ולנשק, את שנשמתי תצא בשלום.
אני עוד לא מוכן, אני עוד לא סיימתי את דבריי, ואיך אוכל להשאיר דברים פתוחים?
תן לי לפחות לשמוע את מנגינת המלאכים, את השירה הענוגה שלהם, להרגיש את ליטופם של הידיים האוהבות בפעם האחרונה.
למות עם דמעות בעיניים. כל אחת נושאת בתוכה את כל מחשבותיי, רגשותיי…
להביט בהם מלמעלה, להשגיח ללא יכולת לעזור. לצפות בהם גדלים ומתחזקים, רק שהפעם יותר חזקים מפעם.
הפעם הם מחושלים.
בבקשה, תשמור עליהם בשבילי. תעזור להם להבין, כי הם לעולם לא יבינו. המוות הוא אולי נתפס כדבר נורא, אך אני … אני רוצה למות, כי אני יודע שאני מת בידיעה שעשיתי כל מה שיכולתי.
לקחתי את כל האחריות לעצמי. קידשתי, בירכתי, הגנתי, אך האחריות מתחילה להוות מועקה, הגיע הזמן להחליף את המשרה.
הגיע הזמן שמישהו אחר ייקח את מקומי.
למות עם דמעות בעיניים. כל אחת מחזיקה בתקוותי, שתפילתי, באהבתי…
אני לא אשקר, זה לא מה שציפיתי. האנושיות שלנו מעניקה לנו יכולת לחשוב, לדמיין, אך היא גורמת לנו להרחיק לכת, לדמיין יותר מידי רחוק.
אני יודע שאולי לא אזכה לראות אותך, וגם אם כן אז אין איש שיתעד זאת, או שידע.
לא משנה מה יאמרו אחרים, זו זכות גדולה למות. למות כדי לקבל הזדמנות לשכוח מהכל באמת, כדי להתחדש.
בבקשה, תן לי רק שנייה, רק לאחוז בהם בחוזקה. תן לי את ההזדמנות לחקוק את פניהם במוחי, לשיר את מזמורי השירה המוכרים, אלה שמעלים זיכרונות.

למות עם דמעות בעיניים. כשכל אחת לא מצליחה לחצות יותר את הסכר העיניים.

לא מצליחה לפרוץ החוצה.

אם הייתי יודע… בעצם מה אני יודע?
אני זוכר שפעם היו אנשים סביבי, אני זוכר שפעם זכרתי פנים, עכשיו אני איני מכיר פרצופים, רק זיכרונות נשכחים.
פעם חשבתי שתמיד אזכור את אותם אנשים, אך עכשיו, אני בקושי מכיר את עצמי.

פעם חשבתי שאחרי המוות הכל אמור להיות שלו כל-כך, אך אחרי המוות אין דבר מלבד בדידות.
חיים ללא זיכרון של מכרים; חיים ריקים.
חיים ללא דמעות, רק פנים ללא הבעה.

למות עם דמעות בעיניים, ומבט אחד שרומז על הכל.