ניצוץ אופטימי
הוא צוחק, ניצוץ נראה בעיניו הטובות.
הוא תמים מדי, אני חושבת לעצמי. הוא לא ישרוד בעולם האכזרי הזה.
"מדוע אתה כל כך אופטימי?" אני שואלת אותו בסקרנות, מחכה לתשובתו בציפייה.
צחוקו נדם, ולרגע אחד קטן מבטו היה רציני. אך אז חיוך מאושר נמרח על פניו.
"משום שאני רוצה שכולם יהיו שמחים." עונה לי. כיצד אנשים יכולים להיות שמחים בזכות חיוך? שאלתי את עצמי באותו רגע בתמיהה.
אני מנסה למחות, אך הוא החל להתקדם במעלה הרחוב, מפזר שמחה בכל פינה.
ורק היום, בזכותו, אני מבינה את סודו לאושר.
תגובות (9)
מקסים! כתיבה יפה, רעיון מעולה. יש משהו עצוב בזה שדווקא אופטימיות לא ממש מתאפשרת בעולם ציני כזה. מאוד קשה למצוא אנשים אופטימיים כאלו.
אהבתי מאוד.
אנשים אופטימיים זה גם נהדר וגם עצוב.
אני לא אופטימי, אבל רוצה להיות… תמימות וילדות הם דברים נפלאים שאבדו לי… אהבתי.
גם אני לא אופטימית.. הלוואי שהייתי אחת כזאת. האמת, יש לי מצבי רוח משתנים אז לפעמים אני אופטימית ולפעמים פסימית.
אני אופטימית בנשמה ומנסה לשמר את טיפת התמימות האחרונה שלי, אז אני מאוד מתחברת לשיר.
וואו…. ורק וואו.
יש מצב שהסוג שלי נדיר? כלומר שהוא גם אופטימי, וגם פסימי.
ונטע, אני מקווה מאוד שתשמרי אותה, ושיהא לא תתאדה לך.
את לא יודעת כמה אני שומרת עליה… ואת האמת שבזמן האחרון אני די בדיכאון. אני פוחדת שאיבדתי את הילדות שלי.
אני בטוחה שלא איבדת אותה. זאת רק תקופה קשה…
פשוט כל הילדים בכיתה שלי מתנהגים כמו שאני הייתי בכיתה ג' (וגם אז הייתי בוגרת לגילי, בערך) ואני מתחילה לחשוב כמו מבוגרת. אני רוצה להיות בארץ לעולם לא עם פיטר פן לנצח!