גם מלאכים מתים-פרק ראשון

אני מניחה שאני צריכה להתחיל מן ההתחלה, אה?
טוב, לשם כך, אני אצטרך לחזור ליום בו ראיתי אותו לראשונה.
או, לפחות היום בו חשבתי שראיתי אותו לראשונה.
אני זוכרת היטב את הרגע ההוא.
אני איחרתי לשיעור, כרגיל.
והיה רק מקום אחד, או כך לפחות חשבתי.
"מיס קלייר, תשבי ליד תומאס" אמר המורה
והצביע לעבר השולחן שלו.
"אני לא רוצה שידור חוזר עם מה שהיה בשנה שעברה"
אמר ומבטו עבר ביני ובין אלכס,
הבחורה שמה לה מטרה למרר את חיי,
כן שברור למדי ששמחתי לא לשבת לידה.
"היי, אני קלייר" לחשתי אל הנער בזמן שתפסתי את המקום לצידו.
"אני תומאס" הוא אמר והרים אליי עיניים כחולות כהות.
כול כך כהות שהן נראו כמו שמי הגיהנום.
שמי הגיהנום? מאיפה הבאתי את השטויות האלו?
"נחמד להכיר אותך" לחשתי, וחיטטתי בתיקי, בניסיון,
למצוא את המחברת.
"מה כתוב שם?" שאל תומאס ברגע שהוצאתי את המחברת מתיקי.
"גם מלאכים מתים" עניתי לו, אין לי מושג למה כתבתי את זה שם,
אבל זה היה המשפט שלי, כתבתי אותו בכול מקום.
נראה שהמשפט גרם לו להתקשח.
"מאיפה את מכירה את המשפט הזה?" הוא שאל בחשדנות.
"לא יודעת" לא היה לי מושג למה בכלל עניתי לו,
רוב הזמן אני פשוט מתעלמת משותפי לשולחן אחרי ההיכרות ההכרחית.
"אני מציע לך להפסיק" הוא אמר ונעץ בי את מבטו,
ולמרות שזה היה בלתי אפשרי, עיניו הפכו כהות אפילו יותר.
"סליחה?" שאלתי אותו, בלי אפשרות להפסיק להסתכל אל תוך עיניו.
"אני מציע לך לשכוח מהמשפט הזה" הוא אמר,
אבל לא הספקתי לענות לו, משום שהצלצול נשמע,
והיו לי מקומות אחרים להיות בהם.