חסר כותרת

אתמול שוב היו צעקות. אני ישבתי בסלון, בין כל הקניות, כשאבא שלי ישב על הספה השנייה.
אמא לא הפסיקה לצעוק ולהתעצבן על למה לא סידרנו את הבית ולמה הנחנו את הקניות על הרצפה.
אז הרמנו אותם.
כשאמא כבר התחילה ממש לאבד את זה, עצמתי את עיני, וישר הרגשתי איך הדמעות עולות שוב. היתה לי הרגשה שהפעם יהיה ממש קשה לעצור אותן, כי הן כבר התחילו לצאת.
אבא היה עסוק בפלאפון שלו, או שיותר נכון לומר, "בפייסבוק".
הוא בטח לא שם לב למה שהרגשתי.
כשעוד היינו למטה כמה מהשכנים ירדו וראו אותנו. אני לא יודעת מה הם באמת חשבו, אבל הם בטח חשבו שאני עצלנית ושאני נותנת לאבא להרים את כל הקניות, כי אחת מהם אמרה, "איזה דור אנחנו מגדלים, של עצלנים…" –גברת, אם היית יודעת מה אני עושה בבית, עצלנית היתה המילה האחרונה שהיית נותנת לי.
אני מודה שנפגעתי, כאילוף מי לא היה נפגע?
בכל אופן, כשאמא סיימה לשטוף, סידרתי את הבית כמו ילדה חמודה, נשארתי שקטה, וקמתי ממקומי בכל פעם שקראו לי.
חמודה או לא חמודה?
נכנסתי במחשב לקובץ המועדף עליי והתחלתי לכתוב. אני לא יודעת מה כתבתי, לא חשבתי ממש באותו רגע.
יותר מאוחר אחותי הכינה מרק, אז באתי לאכול כשהוא היה מוכן. הייתי גוועת. לא אכלתי כלום מהצהריים והשעה הנוכחית היתה תשע.
הגיוני, לא?
גמרתי את המרק, אבל עדיין הייתי רעבה. ניגשתי לקחת מנה נוספת כשאמא שלי אמרה לי להביא גם את הקערה של אחותי הקטנה. עניתי לה שאני שנייה לוקחת לי עוד ואני אביא לה.
היא כנראה לא שמעה אותי כי אחר כך היא התעצבנה ואמרה לי שאפילו מרק לוקח לי שנה להביא. עניתי חזרה אבל היא רק התעצבנה שוב אז שתקתי והתיישבתי לאכול במטבח.
חזרתי לחדר, מתיישבת לאט על המיטה. הדף של מקודם עוד היה מונח עליה מתחת לשמיכות.
הסתכלתי עליו. היה מצויר שם פרצוף, שחצי שמח, וחצי עצוב, ובצד היה כתוב משהו באנגלית/עברית, משהו שמישהו אמר לי פעם, ומשהו שהוספתי. חלק מזה הלך ככה:

(הבית שלי) :
אני לא יכולה להחזיק מעמד יותר,
זה לא המקום שהכרתי.
אני נשברת לאט, רוצה לפרוש.
הרעש כה חזק, אבל הכל סביבי שקט.
אני רוצה להרפות,
לתת להכל סביב ליפול,
להפסיק להחזיק את הקרש המתנדנד.
תשחרר אותי, תיתן לי לברוח,
אל תכריח אותי להישאר פה.
אתה כל כך שונה ממני, תמיד עוזר, מקשיב.
אני מאחלת לך רק טוב.

(החלק שלו) :
אל תתייאשי, את יכולה להמשיך קדימה,
פשוט תתעלמי מכולם, גם אם זה קשה,
פשוט תתנהגי כמו שאת תמיד נוהגת,
תדברי אם אנשים שלדעתך יכולים לעזור…
[…]
אני יודע שאת חזקה, אל תוותרי,
גם אם זו תקופה קשה, את תעברי אותה.
גם אם את רק לובשת מסכה,
מחייכת, לא באמת,
ורוצה להיות בודדה,
אל תפגעי בעצמך,
תחשבי, מה כבר תשיגי בזה?…

(הבית שלי) :
שום דבר לא עוזר, זה עדיין פוגע,
מכה ועוד מכה, מילה ועוד מילה,
אני רוצה לדבר, אבל אין לי עם מי.
אתה מבין אותי טוב, אבל זה לא זה.
אתה זוכר שיש דברים שאמרתי לך שאני לא יכולה לספר לך?
הלוואי והייתי יכולה לספר,
אולי באמת הית עוזר.
[…]
אני חושבת שאפסיק, כבר לא טוב לי שם,
כבר לא טוב לי בשום מקום…

(החלק שלו) :
היי, מה קורה?
הכל בסדר?
לא דיברנו מלא זמן.
-את בטוחה?
-אוקי, אני לא לוחץ,
אבל תישארי חזקה…

ובגדול הדף כמעט ולא נגמר, מילים ומשפטים מכסים את כולו.
"this house no longer , feel like home"
"I don’t wont to be here"
"let me go!"
"it hurts !…"
[…]
פעם צחקנו על זה שאם אני ייעלם, זה לא יפריע לאף אחד, הרי מה אני כבר בעולם הגדול?
מי אני מבין כל האנשים?

סתם עוד ילדה ממוצעת עם צרות משלה.