Just Give Me A Reason ♥ – פרק שתיים עשרה

"חהחה ניצחתי!!" דור אמר בהתלהבות אחרי שאכל לי את המלך.
"נו אבל אסור לאכול אחורה!!" אמרתי בעצבים והוא הוציא לי לשון.
"כל הקטע במלך זה שמותר לאכול אחורה…" גילי מלמלה בחיוך, "הפסדתתתת עכשיו תורי" היא אמרה והתיישבה במקומי. פחחח דמקה עלק. משחק מפגר לאללה…
"נו מי ניצח??" דולב הפסיק לפוצץ את הדלת והתקרב למעגל הקטן שעשינו. הוא התיישב ליד גילי וחיבק אותה. היא נישקה אותו בחיוך והסתובבה בחזרה ללוח. אווווף למה היא כזאת נחמדה??? הייתי מעדיפה שהיא תהיה איזה מכשפה כזאת עם פלולה בשביל שהיו לי תירוצים לשנוא אותה, אבל היא לאאא!!
"אני ניצחתי" דור אמר בשחצנות ואני הוצאתי לו לשון.
"זה כי אני שיחקתי בלבניםםםם כל מי שמשחק בלבנים מפסיד" אמרתי וגילי צחקה.
"מישהי פה לא יודעת להפסיד בכבוד…" דולב מלמל. וואי נו שיחזור להרביץ לדלת וישתוק…
"לפחות לי יש כבוד" החזרתי לו בלחישה והוא חייך חיוך ציני.
דולב בא לענות לי אבל אז גילי עצרה אותו.
"אנחנו תקועים פה כבר כמעט חצי שעה ואין לי זין לריבים שלכם. אז או שתריבו בצד או שתהיו יפים ותסתמו" גילי אמרה, "מבינים?" היא שאלה בחיוך.
"מבינים מבינים" דולב אמר ואז הסתכל עליי, "מבינים?"
"מבינים, מבינה, הבנתי… יאאלה אני רעבה אני הולכת לחפש פה איזה בזוקה משנות השמונים" אמרתי וקמתי מהריצפה. התקדמתי לחלק של המחסן שמלא בארגזים והתחלתי לחטט בהם. הרוב היו רקים כמו המוח של דולב אבל בחלק דווקא היו מציאות…
"הייי יש פה יומן של בובספוג!" אמרתי בהתלהבות ופתחתי אותו. היומן היה של אדיר מכיתה ב' חחח כולו ריק חוץ מהדף של הקשקושים.
'המורא גילה את בת זונה! מאת אדיר (:' חחחחח איזה ילדדד זה למד לקלל לפני שהוא למד את האלף בית D:
המשכתי לחטט עד קצת בארגזים ופתאום הגעתי לאחד שנראה די חדש. היה כתוב עליו 'שי' בגדול. בטח כל מיני דברים של בית ספר… פתחתי אותו, הייתה שם תיקייה כזאת עם השם שלו והתמונה שלו עליה, כמו בסרטים. פתחתי אותה וקראתי קצת.
שי אברהם כהן, לפי התאריך לידה הוא בן 17, בן יחיד. עיר לידה באר שבע, יש גם את הכתובת של אמא שלו, אבל בכתובת של האבא כתוב רק שם של כלא… אוי ואבוי שלא נדע. המשכתי לחטט עוד קצת בארגז, ואז קלטתי מסמכים כאלה שקשורים לאמא וחיים וכל מיני עובדות סוציאליות, קלטתי שכתוב שם משהו על עבירות פליליות ומשפחת אומנה.
החזרתי את הכול לארגזים וישבתי על הרצפה, מנסה להבין.
אומייגאד.

"היי את חייה?" פתחתי את העיניים. דולב עמד מולי.
"כנראה… וואי כמה ישנתי" מלמלתי והתמתחתי. הוא גיחך והתיישב לידי.
"אנחנו כאן כמעט שעתיים" דולב אמר "דור ו…גילי נרדמו" הוא אמר ואני הרמתי גבה.
"אהה נחמד שפתאום שחכת את השם שלה" אמרתי בעוקציניות והוא עיקם את האף.
"למה את כזאת רעה? יותר מתאים לך נחמדה, את סתם עושה פוזות" הוא אמר בחיוך.
"למה אתה כזה ערס? גם לך יותר מתאים לך בלי כל הפוזות" החזרתי לו.
"יאאלה, בלי פוזות. שלום, אני דולב ואני ילד נחמד" הוא אמר בחיוך ענק והושיט את היד שלו.
גיחכתי, "אני יובל, נעים להכיר" לחצנו ידיים.
דיברנו בערך חצי שעה ואז שמענו צעקות.
קמנו והלכנו לכניסה של המחסן.
"איזה ילדים שרוטים באמא" אדיר אמר וארבעתנו צחקנו. קפצתי על אדיר בחיבוק והוא צחק.
"ומה איתי? לא מגיע לי?" רון אמר וצחקתי וחיבקתי גם אותו.
שי עמד מאחוריו, ויצא מצב כזה שהסתכלנו אחת על השנייה.
היה לו מבט מוזר, כאילו שהוא יודע שאני יודעת.
זה לא טוב…