sapir13
המשימה היתה לספר את הסיפור של הנערה מהתמונה (נערה שיושבת מול חלון ועיגולי מחשבה מעל הראש שלה (כמו האלה של הדיבור)...כנראה שקצת נסחפתי...לא משהו, אני יודעת.

מעבר לפינה

sapir13 14/11/2013 564 צפיות 2 תגובות
המשימה היתה לספר את הסיפור של הנערה מהתמונה (נערה שיושבת מול חלון ועיגולי מחשבה מעל הראש שלה (כמו האלה של הדיבור)...כנראה שקצת נסחפתי...לא משהו, אני יודעת.

לקחתי כמה נשימות עמוקות. משהו גדול התחיל לזוז בחזה שלי.
הכל התחיל בגלל שהפנתי את מבטי, כנראה זה מה שגרם לו לחשוב שאני מתעניינת. אני זוכרת שעוד מהיום הראשון שהתחלנו לדבר, כבר חשבו שאנחנו חברים. ברור שאז אני אפילו לא חשבתי על זה, כאילו, היי, אנחנו היינו כולה ילדים קטנים.
הזמן עבר, או כמו שאומרים, הכל היה "בלה בלה בלה". ברור שהיינו לנו מלא רגעים "שמחים" ומידי פעם באמת הרגשתי משהו, אבל עדיין לא יכולתי לקחת את זה ברצינות,
במיוחד לא כשאת חברה כה נאמנה שיודעת שחברה שלך מאוהבת בו גם, למרות שזה כבר ידוע לכולם שהוא לא מרגיש כלום כלפיה.
בכל אופן, אני זוכרת שהיו לי כמה רגעים מביכים, ומשום מה הוא ידע עליהם ואפילו עזר כשלא היה לי כמעט אף אחד (טוב, באותו רגע לפחות).
לא, אל תגידו לי "אז את כן אהבת אותו", זה פשוט… לא בדיוק המשפט הנכון להגיד.
אני כן חושבת שהוא היה ידיד מעולה, ונכון שהיה לנו ממש כיף ביחד, אבל אני פשוט לא ידעתי מה לעשות, אז הכחשתי.

היו ימים שהייתי נשברת. היה לי מין מקום כזה בבית ספר שתמיד הייתי יושבת בו בהפסקות אם כבר הייתי יוצאת החוצה. אני לא אשכח אף פעם, זה היה מאחורי העץ הקטן בחלק האחורי של בית ספר, ההוא שהיה צריך כדי להגיע אליו לקפוץ מעל הגדר.
בדרך כלל היה אסור להיכנס לשם, כי זה היה מסוכן ולכו תדעו איזה חיות עלולות להיות שם, אבל תמיד הייתי נכנסת בכל מקרה.

פעם אחת הוא ראה אותי שם, ואני מניחה שאתם כבר יכולים להסיק מה אפשר לשאול ילדה בוכה.
"את בסדר? קרה משהו?"
ברור שלא העזתי לענות, ואין טעם שאני אספר לכם גם מה באמת קרה, אבל סתם חייכתי ואמרתי שבסך הכל נכנס לי חול לעין, אז ברור שתבוא השאלה הבאה:
"למה את יושבת פה בכלל?"
סתם כי רציתי, לא משהו מיוחד.
אני זוכרת את הימים שאחרי הבית ספר, התיכון, ממש כבר אמצע שירות לאומי, פתאום בום!
נפגשנו שוב.
עכשיו, לך תצפה ממישהו לזכור אותך אחרי כל כך הרבה זמן.
"היי, עבר הרבה זמן. מה קורה? את בצבא או שירות לאומי?" – טוב, מסתבר שהבנאדם הזה ספציפית כן זוכר.
"שירות לאומי, הכל טוב…"
"אז, את רוצה לצאת איתנו? אנחנו עושים בקרוב ערב גיבוש כזה של כל החברה הישנים, את תבואי?" הוא שאל. האמת לא ידעתי אם ארצה לבוא, אולי כן, (בעיקר כדי לראות את ג'סי ומיקה שוב) ואולי לא.
הפנתי את מבטי לאחור והלכתי, בלי לתת לו תשובה.
"טוב, אז נתראה ברחוב ברוש 52, את מכירה את המקום נכון? ממש מעבר לפניה יש את הפאלפליה של שמעון…" חייכתי חיוך קטן. אוקי, ניפגש מעבר לפניה.

צלצול נשמע פתאום. מצמצתי בעיניי, מביטה כדי לראות איכן אני. הייתי בבייתי, מול חלון חדרי.
טוב, אז על מה חשבתי במקודם?


תגובות (2)

מקסים ומלא כשרון…

14/11/2013 07:47

תודה =.=

14/11/2013 10:35
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך