אין אפשרות להתחבא – פרק אחרון!!!!!

הגענו לניו-יורק בערב. בדרך כלל היינו אמורים לשמוע מוזיקת מועדונים ולראות אלפי אורות, אבל כולם עדיין היו בתרדמת.
אף אחד לא דיבר מאז יוון, אף אחד לא ידע מה לומר. אני ואילנה נעצנו בכולם מבטים מאשימים שלא באמת התכוונו אליהם.
בסוף מצאנו איזו סמטה קטנה והתיישבנו שם, עדיין לא אומרים מילה.
"אני אשמור ראשון." אמרתי לבסוף.
אף אחד לא התווכח. אילנה ומרנה נרדמו מיד.
"אתם יודעים מה?" אמרה מירנדה. "אני עדיין לא מתחרטת שהצטרפתי למסע החיפושים הזה. רוב?"
"גם אני לא." הוא אמר, אבל ידעתי שזה לא נכון.
גם היא נרדמה.
"איזה פחדנים נהיינו, אה?" דווקא עכשיו קיירו מצא לו את הזמן לחייך.
"לא קוראים לזה פחד קוראים לזה חוכמה." אמר רוב.
"מה שתגיד. אני שומר אחרון." שניהם נרדמו.
רק אני וניק נשארנו ערים.
"יופי של קטע עשית קודם עם הברקים." אמרתי.
הוא משך בכתפיו. "גם אני הייתי מפשל אם לא היית מזמן את הפגאסוסים בזמן. לא סיפרתי לכם את זה אבל יש לי מגבלות לכמה ברקים אפשר לספוג."
שנינו שתקנו.
"אתה יודע עוד משהו?" אמר ניק אחרי כמה דקות של שקט.
"מה?"
"גם בפלישה למחנה החצויים וגם היום אלו היו הפעמים הראשונות בחיים שלי שראיתי אותך מוותר."
"והיום היתה הפעם הראשונה שראיתי אותך כועס. כנראה מסע החיפושים הזה שינה אותנו יותר ממה שחשבנו."
"לא לטובה, לדעתי. לילה טוב."
גם הוא נרדם ואני נשארתי בשקט מוחלט.
ניסיתי להישאר ער אבל אחרי יום שלם של לחימה על חיי זה היה קשה, אז נתתי להיפראקטיביות שלי להשתלט עלי.
נכנסתי לבר קרוב וראיתי שאחד המחשבים דולק על אתר של סיפורים והתחלתי לכתוב את מה שאני כותב עכשיו. משום מה הדיסלקציה שלי לא מפריעה לי.
הבוקר כבר הגיע וכל אחד הספיק לספר על ההרפתקה שלנו מהצד שלו. עכשיו זה תורי לסיים את הסיפור לעכשיו, אז אני רוצה לפנות לכל החצויים: לא משנה איפה אתם נמצאים, קומו עכשיו ובואו הנה. בכל מקרה איזה אל או מפלצת יימצאו אתכם.
אתם חייבים לעזור לנו, או שהעולם יושמד. אתם לא יכולים סתם לשבת ולא לעשות כלום, וגם אין לכם אפשרות כזאת. לאף אחד מאיתנו אין.
כבר אין לנו אפשרות להתחבא.