אין אפשרות להתחבא – פרק לפני אחרון!

~ג'וש~
או שזאוס חזק יותר מארס, או שאיבדנו את זה.
היינו שבעה נגד אחד. הסיכויים היו לגמרי לטובתנו, רק חבל שהאחד הזה הוא אל…
השתמשתי בכל הטקטיקות האפשריות שלמדתי במחנה, כולם השתמשו – אפילו ניסינו לתקוף את זאוס ביחד – אבל הוא כל הזמן הדף אותנו עם הברקים שלו.
למעשה, הסיבה היחידה שנשארנו בחיים זה ניק. הוא ספג את הברקים עם החרב שלו ושלח אותם חזרה. כבר כמה פעמים כמעט התפחמתי וניק הציל אותי.
וכאילו שלא חסרו לנו מספיק אויבים: כל המפלצות במבנה התקבצו סביבנו והביטו בקרב, צמאות לדם.
"זה… חסר טעם…" מלמלה מרנה בשלב מסוים.
"ברור שיש טעם." אמרתי. אין מצב שאחרי המנטיקור, הסלמנדרות וכל המפלצות שתקפו אותנו בכל חור אפשרי אנחנו נוותר. תקפתי שוב את זאוס אבל הוא ירה חזיז ברק והשליך אותי לאחור.
"גם אם ננצח את זאוס שאר המפלצות יקרעו אותנו לגזרים." אמר רוב.
"אתם באמת מוכנים לוותר? אחרי כל מה שעברנו?" אמרה אילנה. היא ומרנה ניסו לתקוף, אבל נאלצו שוב לסגת.
"איזו ברירה יש לנו?" אמרה מירנדה. "אנחנו חייבים לברוח."
"לא." אמרתי.
"אתה מעדיף למות?"
"יש כבוד במוות בקרב."
"אבל שחכת שכל מחנה החצויים סומך עלינו? אנחנו פשוט נחכה ונתקוף בפעם אחרת." אפילו ניק וקיירו וויתרו.
"לא, אנחנו לא יכולים פשוט – "
"להציל את העולם ביום אחר." אמרה מרנה.
נאנחתי. אני שונא שכולם צודקים.
ריכזתי את כל הכוח המועט שנותר לי והתפללתי.
אבא, אם אתה לא רוצה שאני אמות, תן לי לזמן את הפגאסוסים. רק פעם אחת.
לא קרה כלום. זאוס כיוון עלינו את הברק שלו.
"ביי. לא אתגעגע." אמר זאוס. הברק שלו גדל יותר ויותר. כנראה באמת הגיע הזמן למות.
אבל הזמן הזה לא הגיע. המפלצות צרחו בטירוף כשהפגאסוסים רמסו ובעטו בכל דבר שזז, חוץ מאיתנו.
"לעלות!" צעקתי וקפצתי על אחד הפגאסוסים. כולם עלו אחרי.
התכוננו לצאת אבל זאוס התקדם לעברנו, הברק שלו עדיין מזמזם מחשמל.
"אתם לא יוצאים מכאן – " הוא התחיל.
הפגאסוס שלי בעט בו בפנים והוא שמט את הברק. עפנו ומהר מאוד עזבנו את יוון.
תודה אבא. אמרתי בראשי.
רק פעם אחת. שמעתי בחזרה, ועפנו שוב לניו-יורק.