דרך עיניים אדומות הכול ורוד – פרק 20 ואחרון

-כעבור שלושה חודשים-

-נקודת מבט נוי פרץ-

אני מסיימת לארוז את המזוודה הגדולה , אני לא מאמינה, זה כול כך קשה לעיקול, זה כול כך מוזר.
לא חשבתי שאני אצא מהמוסד הזה, לפחות לא בחיים…
ועכשיו, אחרי הגמילה הקשה הזאת, אני חוזרת בחזרה אל הבית, אל המשפחה אחרי כול מה שעברתי פה בחודשים האחרונים.
גמילה, לילות ללא שינה, סבל שאי אפשר לתאר במילים, אהבה…
מאור עזב את המוסד הזה מלפניי שבועיים, בעוד שהוא היה בטוח במאה אחוז שהוא עוזב את המוסד הזה רק בארון קבורה, ואילו עכשיו הוא נקי מסמים, לאחר הגמילה, אדם חדש לגמריי.
אני מורידה את המזוודה מהמיטה אל הרצפה, מעיפה מבט אחרון בחדר השנוא הזה ויוצאת ממנו, גוררת את המזוודה השחורה שלי אחרי אל עבר היציאה, אל אימי שמחכה לי, ומאור…
אני צועדת לאט במסדרון הארוך והלבן, מוכר להחריד, לשכוח אותו זה כמו לשכוח איך אני נראת, אבסורד למדי.
אני עוברת את המסדרון, מביטה החוצה אל החצר, אלכס וחי, יושבים בזרועות של זה, מדברים, חיוכים אמיתיים, גם הם יעזבו את המוסד בקרוב, חי כבר נקי, אבל אלכס עוד לא.
לפני שבוע וחצי הגיעו חדשים, משקפים את מה שאנחנו היינו בתחילת התהליך, ילדים מסוממים וטיפשיים.
אני חושבת על כולם, על איך היינו בהתחלה, ואיפה כול אחד מאיתנו עכשיו, אחרי הגמילה, אחרי התהליך הארוך והמלא יסוריים.
אושר עזב את המוסד מלפני חודש, מה קורה איתו בחוץ אין לי מושג, אני רק יודעת שאחרי ההלוויה של מאי הוא לא אותו הדבר, הוא באבל, מנסה להמשיך הלאה שם בחוץ, בעולם החיצוני.
גם שיר התנקתה מהסמים, אבל היא מסרבת לעזוב, היא נשארת פה עם עידו, לפחות עד שהוא יתנקה מהסמים ושניהם יוכלו לצאת מהמוסד הדפוק הזה ביחד אל העולם.
כולנו מצאנו אהבה, אהבה כול כך טהורה שפרחה במקום כול כך אפל.
כולנו מחפשים, מנסים, מוצאים את מקומנו בעולם עכשיו לאחר הגמילה המפרכת, מחפשים מחדש את נתיב חיינו.
ועכשיו אחרי כול החודשים הקשים האלה,
החודשים הארוכים והאימתנים האלה ׳שעיניי היו אדומות, עכשיו בוודאות אני יודעת שהכול ורוד׳.