"My little fantasy"
מאז שהייתי ילדה קטנה הייתה לי מאין פנטזיה.
חלום. תמונה שהתנגנה לי בראש מאז שאני זוכרת את עצמי.
שדה, פרחים אדומים וצהובים מנקדים את הירוק העז.
לא משהו שאפשר למצוא בארץ.
משתרע לכל האופק כמו אוקינוס ירוק בכמה גוונים.
גוונים כהם ובהירים. ירוק של דשא ושל עשבים.
ועצים. תוחמים חלקה קטנה וירוקה.
החלקה שלי.
לעיתים אני שם לבדי.
שוכבת על השמיכה הסגולה על המשבצות.
לפעמים יש בידי ספר. לעיתים טייפ שוכב לידי.
נח מהמוזיקה הרועשת ומנגן מוזיקה קלאסית.
לפעמים גם הוא חסר שקט, ומטאל מקפיץ את הדשא.
לפעמים לא הייתי שם לבד.
היו איתי חברים. משפחה. ואנשים שאני לא מכירה.
לפרוק ולא לראות אותם שוב. הם היו המצאה שלי. הם חזרו אם רציתי אבל בדרך כלל לא.
באיזשהו שלב נכנסה אינטמיות לפנטזיה.
בהתחלה נערים צעירים, בלונדיניים מתולתלים בעלי שיער ארוך ופנים מחוטבות, נראו יותר כמו נערות.
לאחר מכן בנות ממש. עם אף קטן ושיער חום.
אבל אף פעם לא היו להם פנים. היו להם תיאורים של פנים, בדרך כלל חלקיים.
אבל אף פעם לא פנים של ממש.
לפעמים שכבנו מחובקות מאזינות לדממה.
לפעמים היער רעש כשאנחנו אחת בתוך השניה.
לעיתים השתובבנו והתגלגלנו בדשא.
אבל תמיד זה היה המקום שלי.
אף אחד לא בא בלי הזמנה ולא נשאר כשלא רציתי בחברתו.
זה היה מקום מפלט.
כשעצוב וכששמח.
זה היה מקום לפרוק.
העצים תמיד הקשיבו ואף פעם לא סיפרו.
וזאת הייתה ותהיה הפנטזיה הקטנה שלי.
תגובות (0)