אין אפשרות להתחבא – פרק ארבע-עשרה

זה היה בפירוש האיחוד המשפחתי הכי לא מרגש בהיסטוריה – ניק וזאוס רק נעצו אחד בשני מבטים זועמים. זאת היתה הפעם הראשונה והיחידה שראיתי את ניק כועס.
"למה, אבא?" הוא אמר. "בשביל מה להרוג את כל החצויים?"
"הקנטאור המעצבן לא סיפר לכם, אה?" כנראה העולם התהפך, כי זאוס חייך. "ברור שלא. למה לו לספר לכם?"
הרמתי את החרב החדשה שלי, שהשגתי במחנה החצויים בלי שאף אחד ראה. "מה הוא לא סיפר לנו?"
זאוס הסתובב ובחן אותנו, כמו שעשה ארס. כנראה דמיון משפחתי. "במלחמת הטיטאנים היו הרבה חצויים שעברו לצד של קרונוס – "
"אז מה?" קטעה אותו מרנה. "זה היה לפני שנים, זה כבר לא קשור אלינו."
"אז לפני חודשיים שמעתי שכמה חצויים מהמחנה מתכוונים לעשות מהפכה, ולתקוף את האלים. אז כבר הבנתי שאני לא יכול לסמוך על חצויים. אני חייב לעשות את מה שאבא שלי וסבא שלי ניסו לעשות."
"אבל גם קרונוס וגם אוראנוס נכשלו, למה אתה חושב שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה עכשיו?" אמרה אילנה.
זאוס שוב חייך, זה לא טוב. חזיז הברק שבידו העלה יותר ניצוצות. "בגלל שאת החצויים אפשר להרוג."
הוא הסתער עלינו, אבל ניק חסם אותו. זרם חשמלי עבר בכל הגוף שלו אבל הוא אפילו לא נרתע. למעשה, הוא חזר לחייך.
"זה כל מה שיש לך, מלך האלים?" הוא סינן בשיניים חשוקות, מנסה להדוף את הברק בחרב שלו, שהייתה פי שניים קצרה.
"אפילו לא קרוב."
פיצוץ ענקי העיף את כולנו מהרגליים. פגעתי בקיר וכנראה התעלפתי כי כשהראייה שלי הצטללה ראיתי את כולם עומדים בחרבות שלופות מול זאוס.
"הגיע הזמן למוות שלכם." אמר זאוס, והסתער שוב.