עזרה דחוףף, אני נואשת לעזרהה

רעד מסדרת הזאבים של גרייס,
השאלתי את הספר לחברה אבל הייתי בודקת איזה עמוד זה,
יש שם קטע שבו סם וגרייס בחנות ממתקים כזו מחוץ למרסי פולז וזה קטע ממש ממש יפה..
אם את אוהבת את כל ה teenage love shit את ממש תאהבי את זה… וגם מי שלא אוהב את זה ממש יאהב את הקטע…
זה קטע מדהים, מהקטעים האלו שלא משנה כמה פעמים תקראי את הספר לעולם לא יימאס לך לקרוא את החלק הזה.
מקווה שתשתמשי בזה כי אני באמת ממש ממש ממליצה לך…

אני מסכימה עם זאתי שמעלי, זה באמת ספר מדהים וגם החלק אבל בכללי אפשר לקחת הרבה חלקים מדהימים משם, לא חסר.

תודהה
אבל אוףףף אני צריכה ליום שני ולא קראתי את הספר הזה, אז זה יהיה קשהה :(

חברה שלי מחר מחזירה לי את הספר אני אחפש לך את העמוד ואני אשלח לך במייל… רק תני לי את המייל שלך (או שזה המייל בצרו קשר אצלך בפרופיל)

אמממ אין לי מושג אם זה אותו מייל,
[email protected]
ממש ממש תודהה לך, הצלת אותייי <3

יש לי מהספר בני הנפילים עיר של זכוכית שאני אישית מזה אוהבת אני יעתיק לך אותו לפה הוא די ארוך אבל פסדר:

היא הסתובבה והביטה בו.הוא עמד חצי בצל וחצי מחוץ לו, האורות הציבעוניים והעזים של המסיבה מלמטה הטילו צורות משונות על עורו . היא ניזכרה בפעם הראשונה שפגשה אותו.היא חשבה שהוא נראה ככמו אריה. יפהפה וקטלני.הוא נראה לה שונה עכשיו.שכבת המגן הקשה שלבש עליו כמו שיריון נעלמה,והוא לבש במקומה את פצעיו,בגלוי ובגאווה הוא אפילו לא ניסה להסתיר את החבורות מעל פניו (זה משהו אחר אבל שיניתי כדי שתביני זה לא משנה כלום),לאורך קו הלסת,על גרונו,במקום שבו העור נראה מעל צווארון החולצה. ובכל זאת הוא נראה לה יפהפה,יותר משהיה קודם לכן,כיון שעכשיו הוא נראה אנושי-אנושי אמיתי.
"אתה יודע"אמרה."אלין אמרה שאולי לא תהיה כבר מעוניין בי.כי עכשיו זה לא אסור.עכשיו אתה יכול להיות איתי,אם אתה רוצה."היא נרעדה מעט בשימלתה הקליה,חיבקה את מרפקיה בידיה."זה נכון?אתה לא…מעוניין?" "מעוניין כאילו שאת-ספר או ידיעה חדשותית? לא,אני לא מעוניין.אני-"הוא הישתתק,גישש אחרי המילה כפי שמישהו מחפש מתג אור בחושך."את זוכרת מה אמרתי לך פעם? שהרגשתי שהעובדה שאת אחותי היא מין בדיחה קוסמית על חשבוני?על חשבון שנינו?"
"אני זוכרת."
"לא האמנתי לסה לרגע,"אמר."כלומר,האמנתי מבחינה מסוימת-נתתי לזה לייאש אותי,אבל אף פעם לא הרגשתי .אף פעם לא הרגשתי שאת אחותי.כי לא הרגשתי כלפייך כפי שאתה אמור להרגיש כלפי אחותך.אבל זה לא אומר שלא הרגשתי שאת חלק ממני.תמיד הרגשתי ככה."כשראה את הבאת פניה התמהה,הוא השתתק ופלו נחירה של תסכול."אני לא אומר את זה נכון. קליירי ,שנאתי כל שנייה שבה חשבתי שאת אחותי .שנאתי כל רגע שבו חשבתי שמה שאני מרגיש כלפייך אומר שמשהו פגום אצלי.אבל-"
"אבל מה?"ליבה של קליירי הלם מהר כל כך עד שכבר הרגישה מסוחררת מעט.
"ראיתי כמה ולנטיין (מישהו מהספר אבא של קליירי ששיקר להם שגם ג'ייס בנו) נהנה ממה שאני הרגשתי כלפייך.ממה שאת הרגשת כלפ. הוא השתמש בזה כנשק נגדנו.וזה גרם לי לשנוא אותו.יותר מכל דבר אחר שהוא עשה לי אי פעם,זה גרם לי לשנוא אותו,וזה גרם לי לצאת נגדו,ואולי זה מה שהייתי צריך לעשות.כי היו פעמים שבהן לא ידעתי אם אני רוצה ללכת איתו אן נגדו.הבחירה הייתה קשה – לא נעים לי לזכור עד כמה היא הייתה קשה." קולו נשמע טעון.
"שאלתי אותך פעם אם יש לי ברירה,"הזכירה לו קליירי . "ואתה אמרת, 'תמיד יש ברירה'.טת בחרת לצאת נגד ולנטיין .בסופו של דבר זה מה שבחרת לעשותףולא משנה כמה קשה היה לך לבחור.משנה שבחרת כך."
"אני יודע",אמר ג'ייס."אני רק אומר שאני חושב שבחרתי כפי שבחרתי בין השאר בגללך. מאז שפגשתי אותך,כל מה שעשיתי היה בין השאר בגללך.אני לא יכול לנתק את עצמי ממך,קליירי-לא בלב או בדם או במוח או בכל חלק אחר שלי.
ואני גם לא רוצה"
"אתה לא רוצה?"לחשה.
הוא התקדם צעד לעברה.מבטו התמקד בפניה,כאילו הוא לא מסוגל להתיק ממנה את עיניו."תמיד חשבתי שאהבה גורמת לך להיות טיפש,גורמת לך להיות חלש. לוחם גרע (צייד צללים גרוע) לאהוב פירושו להרוס.האמנתי בזה."
היא נשכה את שפתה , אבל גם היא לא הייתה מסוגלת להתיק ממנו את עיניה.
"פעם חשבתי שלהיות לוחם טוב זאת אומרת שלא אכפת לך,"אמר."לא אכפת לך מכלום ,מעצמך במיוחד .הסתכנתי בכל דרך שיכולתי.השלכתי את עצמי לדרכם של שדים (את יכולה לשנות) .אני חושב שעשיתי לאלק תסביך לגבי האיכות שלו כלוחם ,רק בגלל שהוא רצה לחיות."ג'יס חייך חיוך עקום . "ואז שפגשתי אותך .את היית סתמית (אנושית) .חלשה. לא לוחמת.חסרת הכשרה. ואז ראיתי כמה את אוהבת את אמא שלך,אוהבת את סיימון ,ואיך היית מוכנה לרדת לשאול כדי להציל אותם.את נכנסת ביודעין למלון ערפדים . לוחמים (ציידי צללים) עם ניסיון של עשר שנים לא היו מנסים לעשות את זה.האהבה לא גרמה לך להיות חלשה,היא גרמה לך להיות חזקה יותר מכל אדם אחר שפגשתי בחיים .והבנתי שאני הוא החלש."
"לא"היא הייתה המומה."אתה לא"
"אולי כבר לא."הוא התקדם צעד נוסף,ועכשיו היה קרוב מספיק כדי לגעת בה. "ולנטיין לא היה מסוגל להאמין שהרגשתי את ג'ונתן,"אמר. "לא היה מסוגל להאמין,כי אני הייתי החלש,וג'ונתן היה בעל ההכשרה הטובה ביותר. על פי כל הנתונים,סביר להניח שהוא היה אמור להרוג אותי.הוא כמעט הצליח.אבל אני חשבתי עלייך – ראיתי אותך שם,בבירור,כאילו את עומדת לפני,צופה בי,וידעתי שאני רוצה לחיות,רוצה בזה יותר משרציתי אי פעם כל דבר אחר,ולו רק כדי שאוכל לראות את פנייך עוד פעם אחת."
היא רצתה לזוז,להושיט יד ולגעת בו, אבל לא הייתה מסוגלת.היא הרגישה שזרועתיה משותקות. פניו היו קרובות אל פניה,קרובות עד כדי כך שראתה את עצמה משתקפת באישוניו.
"ועכשיו אני מסתכל עלייך,"אמר, "ואת שואלת אותי אם אני עדיין רוצה אותך,כאילו שהייתי מסוגל להפסיק לאהוב אותך. כאילו שהייתי אוצה לוותר על הדבר שבזכותו אני חזק יותר משהייתי אי פעם . אף פעם לא העזתי לתת הרבה מעצמי לאף אחד – חלקים קטנים מעצמי למריס ולרוברט (ההורים המאמצים שלו) ,לאיזבל ולאלק, (האחים החורגים שלו) במשך שנים ארוכות-אבל,קליירי,מאז הפעם הראשונה שראיתי אותך,הייתי כולי שלך.אני עדיין שלך.אם את רוצה אותי."
למשך עוד שבריר שנייה היא עמדה בלא ניע,ואז,איכשהו,היא תפסה את חזית חולצתו ומשכה אותו כליה.זרועותיו הקיפו רותה,הרימו אותה כמעט מתוך סנדליה ,ואז הוא נישק אותה- או שהיא נשקה אותו, היא כבר לא הייתה בטוחה,וזה כבר לא היה משנה.

בני הנפילים עיר של זכוכית קליירי וג'ייס מיסתכלים המדרגות שבכניסה על העיר היפה עמודים 455-458