ילדה קטנה בוכה בפינה

הידיים כואבות,
הדמעות קרות,
השיער פרוע,
והגוף נטול כוח.
הנשימה חלושה,
כואבת, מכה,
ילדה קטנה בוכה בפינה.
רגשות מופנמים,
צלצולי פעמונים,
הכל שחור, שחור מבפנים.
כשמבחוץ עוד זוהר,
להחביא הכל, לא לוותר;
העיניים מעקצצות,
כמעט והדמעות זולגות,
והלחיים מתנפחות,
ילדה קטנה בוכה בפינה.
סימנים אדומים,
לא עוברים, רק מתווספים,
אשמות וצעקות מחרישי אוזניים,
פוגעות בה,
מותחות בה כמו פגיעה במים,
אך היא השקטה נטולת כוח,
ממשיכה לשבת, לא להביע דעה,
ילדה קטנה בוכה בפינה.
החיוך נעלם, הילדות נשכחה,
היא רק רצתה,
מעט, מעט אהבה.
והלב לא שוכח,
ממשיך להזכיר, להכאיב,
לא נותן לברוח,
וכל הזיכרונות סוגרים עלייה מחדש,
משנים אותה, כופים עליה,
ילדה קטנה בוכה בפינה.
שנייה עוברת, ועוד אחת, ועוד אחת,
וכשהיא קמה לבסוף,
עיניה חסרות אור,
והיא מאז רק שותקת,
שותקת מבחוץ וצועקת מבפנים
ואולי כי היא יודעת, שאם תדבר,
תגיד משהו לא נכון,
היא עלולה להיפגע,
ואת הכאב היא כבר מכירה,
אך הוא לעולם לא מסכים להיות חברה,
חברה של ילדה קטנה שבוכה בפינה.