Story of My Life (עונה 3) פרק 5

-נקודת מבט אמבר-
״ביי ג׳מה.. אם הוא עוקב אחריך שוב תתקשרי למשטרה״ גיחכתי
״ביי אל תדאגי אני ארסק לו את הצורה אם זה יקרה שוב״ היא צחקה והגישה לי את האייפון שלי ואני הכנסתי אותו לתיק שלי
״רק לא מול אלן. הילדה לא חוותה טרור עדין״ צחקתי ונישקתי את אלן על ראשה
״עם אמא דפוקה שכזו…״ ג׳מה התחילה לצחוק ואני העפתי לה כאפה קטנה והצטרפתי לצחוקה
״טוב, אני חייבת לזוז.. אני אתקשר עוד שעה בערך..״ אמרתי לג׳מה ורצתי החוצה לכיוון המכונית שלי שחנתה בחוץ.
~~~
״את יודעת?״ דמי התחילה מחדש את השיחה הקבועה שלנו בדרך לחדר ההלבשה
"מממ..?” עניתי לה שקועה באייפון
"סיימון מצא שופטים"
"הממ.. מעניין.” אמרתי לה תוך כדי שהסתמסתי עם רוז
"וואן דיירקשן באים לעזור לסיימון לשפוט.”
"מה אמרת עכשיו?!” נעצרתי במקום
לא שוב. אני לא יכולה ולא רוצה ולא מעוניינת לראות את הארי שוב אחרי מה שקרה אצלי בבית.
זה קרה לפני כמעט שבועיים או יותר ואני לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה.
"ניסיתי לספר לך את הסיפור הזה לפני כמה שבועות אבל את כל הזמן קטעת אותי!! אמרתי לך שיש פואנטה לסיפור הזה!!” היא נראתה מרוגזת טיפה
"אני מצטערת!!” נלחצתי
"דיי נו דמי. מה אני אעשה?! נמאס לי כבר מלפגוש אותו!!” הייתי ממש היסטרית
"תירגעי כבר! לא נמאס לי לברוח ולהתחבא?! הרי זה ברור שאת כבר לא תוכלי להסתתר!! מה את חושבת? שהוא לא יגלה שאלן היא הילדה שלו?! אני יודעת שהוא מטומטם אבל לא עד כדי כך. כאילו באמת!” היא נראתה מעוצבנת עלי
"למה את כלכך כועסת!? מה יש לך??”
"כלום.. פשוט, את צריכה לחשוב בבהירות. זה מעצבן אותי שאת מתחרפנת ככה בגלל אידיוט כמוהו. אני פשוט דואגת לך..” היא הניחה את ידה על כתפי
"אז תפסיקי!” עכשיו זה היה תורי להתעצבן
"אני הולכת לעשות פה סיבוב.” הודעתי לה ודחפתי לה את הנייד שלי לידה.
הייתי צריכה שקט. להיות לבד. עם עצמי בלבד.
נכנסתי לאיזה חדר שמצאתי בסוף המזדרון ונכנסתי אליו.
הוא היה חדר קטן ופשוט, שמלבד ספה קטנה, שולחן וכיסא לא היה שם כמעט כלום.
התיישבתי על הספה וטמנתי את ראשי בין כפות ידי ונאנחתי עייפה.
דמי צודקת. הארי יעלה על זה. ומה אז..? אני לא יכולה להמשיך לברוח ממנו. הוא חלק מהחיים שלי והוא תמיד יהיה.. אני לא יכולה לתת לזמן להשכיח את מה שהלב מתעקש לשמור…
"חכי שנייה אמא…” מישהו נכנס לחדר ועמד עם גבו אלי
"אין פה קליטה לעזאזל.. אני אתקשר אליך מאוחר יותר.”
קפאתי.
רציני?! מכל החדרים שיש בבניין הענקי הזה, הוא נכנס דווקא לחדר הזה?
נשארתי שותקת על הספה. אולי הוא לא ישמע אותי, ואני אנצל.
הוא הסתובב ונבהל
"מה את עושה פה?”
"מה אתה עושה פה?? דווקא לחדר הזה נכנסת?!” נהייתי לחוצה שהתחלתי לדבר איתו…. הייתי בטוחה שבכל רגע אני אפלוט משהו לגבי אלן…
"חיפשתי קליטה.” הוא אמר ושתקנו
"את יודעת,” הוא התחיל לדבר מחדש והרגשתי את בטני מתהפכת
"חשבתי הרבה על התינוקת שלך..” הוא נראה מבולבל מעט
"אני מצטער שאני שואל, אבל.. איך..” הוא לא ממש ידע איך להמשיך את המשפט
"זאת אומרת, את שכבת אי פעם אם עוד מישהו..? חוץ ממני?” שמעתי את הרעד בקולו
לא יכולתי בכלל לענות לו. אז לשקר?!
"למה את לא עונה לי..?” הוא נראה לחוץ
"אני..” בלעתי את רוקי
"הרי, זה לא הגיוני.”
"למה לא הגיוני!? למה זה לא הגיוני שלא יהיו לי חיים אחרים חוץ ממך?!” התעצבנתי עליו לרגע
"כי את לא זונה!! את לא תתני למישהו לגעת בגוף שלך רק בשביל ילדה!!” הוא צעק לרגע ומיד הנמיך את קולו
"את.. יכולה למצוא אהבה… איך זה הגיוני שאין לך בעל ויש לך ילדה..?”
הוא הולך לקלוט את זה. בעוד רגע…
הוא התחיל להסתובב בחדר חושב ואני הבטתי בו נושכת את שפתי בלחץ
"הרי, את שכבת איתי. היינו שיכורים, ואז את-” הוא הרים את מבטו אלי.
איך אפשר לתאר את המבט הזה? זה היה סוג של שילוב של: בלבול, פחד, הלם, ותקווה..
"את התחלת להקיא! וכל הזמן הזה.. את ניסית להחזיר בנינו… והילדה הזו… שלי.” העיניים שלו נפקחו לרווחה ואני השפלתי את מבטי למטה והתעסקתי עם אצבעותיי.
"יש לי ילדה.. יש לי ילדה..” הוא מלמל לעצמו והוא התיישב לידי, על הספה.
"למה לא סיפרת לי?” הוא שאל בשקט
"ניסיתי!! ומה חשבת? שביום של החתונה שלך, אני אבוא אלי ואני אגיד לך; 'אתה יודע הארי? דרך אגב אני בהריון! ממך!'” התנפלתי עליו
"אז מה נעשה עכשיו?” הוא שאל והחזיק בידי
"מה?!” קמתי מלאת עצבים מהספה
"מה אנחנו נעשה?! אני אגיד לך מה אנחנו נעשה!” שיחררתי את ידי משלו
"אתה חוזר לאמה ושוכח מהילדה הזו!! היא הולכת לגדול בלי אבא. אני אתקדם בחיים שלי.” סיכמתי לו בקצרה והוא נעמד ונראה כועס
"את לא יכולה לעשות את זה!! זו גם הילדה שלי!”
"אתה עזבת אותי. כשהייתי בהיריון. אני הייתי בקושי בת 25. נישאת למישהי אחרת. עברתי את ההיריון, והלידה לבד.” הדמעות הציפו את עיני מחדש
"ועכשיו, גם את זה אני אעבור לבד.” ניסיתי לבלוע את הדמעות
"אבל…”
"לא!! זה מאוחר מדי!!” צעקתי עליו
"בשבילי זה לא נגמר. הילדה הזו שלי. את שלי.” הוא הביט בי ואני העפתי לו סטירה בחוזקה
"אני לא שלך!! ואני לעולם לא הייתי, ואני לעולם לא אהיה!!” צעקתי עליו והיד שלי הייתה מוכנה לסטירה נוספת
"תגידי מה שתגידי, אני לא הולך לוותר. אפעם לא הייתי בטוח בקשר שלי עם אמה. היא ערערה את הביטחון שלי בדבר הכי חשוב לי; ילדים. היא זו שסכסכה בנינו. ועכשיו שגיליתי שיש לי ילדה, ממך, אני הולך לסיים את הקשר איתה"
"לא!! אתה לא יכול!! אתם נשואים!!”
"אז נתגרש.”
"לא!!” צעקתי שוב
"זו ההחלטה שלי.”
"אתה יודע מה?” לקחתי נשימה עמוקה
"תעשה מה שאתה רוצה. אתה גם ככה לא תחזור אלי, זה אבוד לך. המלחמה הזו אבודה לך. אני לא הולכת לסלוח לך.” ניסיתי להרגע
"את כן. ואת יודעת את זה.” הוא גיחך ואני התעצבנתי יותר. היד שלי שהייתה מוכנה כבר לסטירה התקרבה לכיוון הלחי שלו אבל הוא תפס אותה.
"תשחרר עכשיו. אני פאקינג רצינית.” ציוותי עליו והוא הניד בראשו עם אותו חיוך מעצבן
"אני אבעט בך כלכך חזק שאתה תצטרך תרומת זרע כדי להכניס אי פעם מישהי להריון" איימתי עליו והוא שיחרר אותי
"אם אתה אי פעם תספר למישהו שיש לנו ילדה אני נשבעת ש-”
"שמה? תתבעי אותי? היא הילדה שלי. אני היחיד שיכול לתבוע אותך.” הוא שילב ידיים ואמר בטון מלגלג
צרחתי בייאוש ומיהרתי לדלת. אני רוצה לעוף מפה כבר.
ניגשתי לדלת וניסיתי לפתוח אותה, ללא כל הצלחה. פאק. זה מהדלתות האלו שאם טורקים אותן הן נעולות ואפשר לפתוח אותן רק מבחוץ. והנייד שלי אצל דמי.. ואין פה קליטה…
נכנסתי לפאניקה, שוב, והתחלתי לבעוט ולהרביץ לדלת.
"אם תרביצי לדלת, היא לא תסתדר" הארי התחכם
"אם אני ארביץ לך, אתה תסתדר?” החזרתי לו והוא שתק
"לא. לא נראלי.” הוא המשיך להתחכם
"אבל אני יכולה לנסות…” קימצתי את ידי לאגרופים
"מצחייייק" הוא אמר בציניות ואני חייכתי חיוך מזוייף ומיד מחקתי אותו.
"באלי לזיין אותך על הספה הזו, הכי חזק שאפשר, ולגרום לך לגנוח את שמי בלי הפסקה.” הוא לחש לי לאט והרגשתי את נשימותיו על צווארי. הקול שלו גרם לי לצמרמורות חזקות, והסמקתי
אז זה המשחק שלך סטיילס? הרי הוא יודע שאני כלכך לא כזו. אני מאופקת, ואין לי את אותן המחשבות המלוכלכות כמו שלו יש…
"מעניין מה אשתך תאמר על זה.” אמרתי וניסיתי לייצב את קולי
הוא קפא וראיתי שהשתקתי אותו לזמן הקרוב.
"היא לא תאמין לך.” הוא ניסה להתעשט
"מה באמת?” גיחכתי
"כן" הוא נשמע לרגע שוב בטוח בעצמו
"יש לי את זה מוקלט.”
"הטלפון של לא פה.”
אוקי. ניצחת בסיבוב הזה… אבל זה ממש לא יקרה שוב.
הסתובבתי ונשענתי על הדלת ושילבתי את ידי. הוא הניח את ידו מעל לראשי ונשען קדימה.
"אני נשבעת לך שאם אתה תעז לנשק אותי או לגעת אני, אני אסרס לך את הצורה ואתלונן עליך במשטרה.”
"את לא.”
"אתה רוצה לנסות אותי? כל האהבה שהייתה כלפיך הפכה לשנאה. אז אתה יודע כמה אני שונאת אותך?”
"זה רק מוכיח שאהבת אותי. מאוד.” הוא חייך אלי חיוך קטן.
"זה לא משנה, כי עכשיו אני שונאת אותך.” התחמקתי
"בבקשה.. תני לי עוד הזדמנות..” שמעתי את התחינה בקולו והתמלאתי כעס
"אתה,” התחלתי לחבוט בו
"פאקינג,” נתתי לו אגרוף לחזה
"נשוי!!” המשכתי להרביץ לו בחוזקה
"אבל זה לא משנה!!” הוא צעק לרגע ואני הפסקת להרביץ לו. פשוט בהיתי בו מופתעת.
אין לו גבולות.
"אני לא אוהב את אמה. צדקת.” הוא נאנח
"אני אוהב אותך. ולא משנה מה יקרה, זה תמיד יישאר ככה.”
"אבל, זה מאוחר מדי. ואפילו אם אתה ואמה תתגרשו, אני לא אחזור אליך.” קבעתי עובדה
"הארי. אני יודעת שבהרבה מקרים לא התכוונתי לזה, אבל אני רצינית.” הבטתי בו והוא נראה מאמין לי
"זה אבוד לך. אני לא אחזור לך. כדאי לך להפסיק להרוס לך את הלב. מה שהיה בנינו נגמר. יש לך את אמה. תתמקד בה. תתמקד במשפחה שאתם תנסו להקים.. תשכח ממני. אני עבר!!” הוא
נראה שבור כשאמרתי לו את הדברים האלו.
"את לא יכולה להיות רצינית..” ראיתי על פניו שהוא התאפק כלכך שלא לבכות
"אבל אני כן.”
"אבל.. אני לא יכול.” הוא נאנח
"אמבר!!!” שמעתי את קולה דמי ודפיקה על הדלת
נבהלתי
"דמיי תפתחייי בבקשה!! אני נעולה פה!!”
"את יודעת איפה הארי?! סיימון מחפש אותו!!”
"פשוט תפתחי כבר!!” צעקתי ודפקתי בחזרה על הדלת
הדלת נפתחה ודמי הביטה בשנינו וכיווצה את עיניה.
"לא קרה פה כלום.” מיהרתי לומר
"כן אני רואה. את לבושה.” היא גיחכה והארי העיף לה מבט שנאה
"בבקשה ממך, לא נכנס לדברים האלו.” הסמקתי
"אני נשוי.” הארי ציין
"אוי כאילו שהיית עומד בפני אמבר. אני בטוחה שהיא איימה עליך ואתה פשוט מפחד.” דמי לגלגה על הארי והוא הסמיק
"אני חוזרת הביתה" קבעתי ועזבתי אותם מתווכחים