בעצם אין לי כלום- פרק 12

בוקר חדש. שבוע שאני פה, והיום יום שבת, אני ממש מרגישה את זה באוויר. לידי שוכב אביב, לבוש בגופיית סבא לבנה ובבוקסר, אתמול ישנו כפיות. אתמול הרגשתי שאני צריכה אותו לידי בלילה, שיהיה קרוב אליי. אחרי השיחה שלנו על שאני מבטיחה שהקשר לא יעלם ושאני לא אפגע בעצמי, הרגשתי שהבנאדם הזה באמת נכנס לי ללב. הדברים שהוא אמר, וההתחשבות שהוא הציג כלפיי, יש יותר מזה?
קמתי מהמיטה והלכתי להתארגן, כרגיל לבשתי בגדים נוחים ויפים. אני לא יודעת לאן ניסע היום, אבל יש לי רצון אדיר ללכת ולטייל קצת, לצאת מהמבנה הזה, לראות עולם מעבר למה שיש לי פה. יש אוטו לרשותי ונהג פרטי, ובנסיעות תמיד ממש מעניין לדבר, ועם אביב אף פעם לא משעמם. טוב לי, באמת טוב לי.
ירדתי למטבח, ביקשתי שיכינו לי קפה כי הם לא נותנים לי להכין בעצמי. חזרתי חזרה לחדר והלכתי לשבת לי על המרפסת שהשקיפה לגנים היפים של הבית הזה. חשבתי על כל מיני דברים, על החיים שלי, על האושר שלי. חשבתי על כל הרעיונות שאני יכולה לקחת מהמקום הזה. חשבתי גם על העתיד. אם בית הספר הוביל אותי ישר למסגרת הזו, מה יקרה אחרי? מה עם צבא? מה עם הדברים שאחרי? לימודים גבוהים? לאן אני בכלל רוצה לקחת את החיים שלי. עכשיו אני כבר עובדת בתכלס, אבל בלי לעשות קפיצת מדרגה של צבא ושל הכנה נפשית. אני לא בטוחה שזה כל כך נכון בשבילי.
"בוקר טוב" שמעתי את אביב אומר לי בחיוך. הסתובבתי אליו, הוא יפה גם באור הבוקר. וואו הוא נראה מותש.
"תחזור לישון" אמרתי בצחוק והחזרתי את מבטי אל הגן, "אתה נראה מותש".
"לא נמאס לך לדאוג לי?" הוא שאל בחיוך.
"ממש לא, יאללה לך לישון לעוד איזה שעה, זה לא יזיק לך".
"אני לא עייף" הוא קבע.
"אומר מי שפיהק שלוש פעמים מאז שהוא הגיע לכאן" צחקתי.
"נו שלו רציני אני לא עייף".
"אתה בטוח?" שאלתי כי כבר נמאס לי להציק.
"סתם קצת באלי להתבטל. בואי" הוא ביקש ממני בחיוך והסתכל עלי עמוק בעיניים. היה לו פרצוף פאפי, פרצוף שקשה לעמוד בפניו. לקחתי עוד לגימה מהקפה ובאתי אחריו. הוא חיכה שאני אעלה על המיטה כדי שהוא יעלה אחריי, ג'נטלמן משהו? שמתי ראש על הכרית, וואו כל כך נוח פה. אביב נכנס מתחת לשמיכה ואני הסתובבתי אליו וליטפתי את לחיו. הוא לקח את ידו והצמיד את היד שלי ללחי שלו. חייכתי חיוך מבויש.
"עכשיו את מבוישת?" הוא שלא אותי בחיוך, "דווקא עכשיו?".
"לא רגילה לסיטואציה" חייכתי אליו והזזתי את ידי ממנו. הוא חייך אליי חיוך וראיתי איך העיניים שלו מתות להמשיך לישון.
"תקשיב אני קמתי מוקדם, זה בסדר אם אתה רוצה לחזור לישון".
"עוד שעה תעירי אותי?" הוא שאל בחיוך.
"מבטיחה, אני לבנתיים אחשוב לאן אני רוצה ליסוע היום".
"סגור" הוא חייך. התקרבתי אליו ונתתי לו נשיקה עמוקה בלחי. הוא חייך חיוך של ילד קטן ועצם את עיניו. תוך כמה דקות הוא נרדם, מסכן שלי הוא עייף.
לקחתי את הלפטופ, כתבתי מייל ארוך להורים של מה נשמע ומה קורה, אני תמיד מעדכנת אותם במחשבות שלי ובמה שעובר עליי, דברים שאני אפילו לא מדברת עליהם, רק מה שאני יכולה לכתוב. בדקתי קצת גם לאן אני יכולה ליסוע, לאן באמת באלי. עלה לי ליסוע לים המלח, הרבה זמן לא הייתי שם.
רגע, אני ממש מטומטמת? יש לי אוטו, אני יכולה ליסוע הביתה ולהגיד היי להורים. מצד שני.. זה מין התנתקות כזו קצת מכל השגרה הרגילה, ומה? אני אהפוך את זה לכמו צבא בכך שאני אראה את ההורים רק בסופשים? אני אצליח להתמודד עם לא לראות אותם, אני חושבת.. זה ניסוי חשוב.
העברתי את מבטי לרגע לאביב, שישן את השינה הכי שלווה שאפשר לישון. הוא היה נראה כל כך נינוח, כל כך עסוק בשינה, כל כך מתוק. איך.. איך התאהבתי.. זה באמת לא קרה לעיתים קרובות בשנים האלו. כנראה שהמציאות כשנמצאים עשרים וארבע שעות עם בנאדם גורמת לך להרגיש דברים אחרים. מעניין אם הכל ימשיך ככה גם למציאות של אחרי. אני מפחדת שזה לא. מולו לא רציתי להראות את החששות האלה, אני יודעת שמהצד שלי אעשה הכל כדי שנמשיך לדבר.
שמתי את הלפטופ במקומו ונשכבתי ליד אביב כשהבטן שלי על המזרון ואני מסתכלת עליו ישן. חייכתי לעצמי כמה חיוכים עדינים. באמת באמת התאהבתי. לקחתי את ידי והתחלתי ללטף את לחיו, רק להרגיש אותו, קרוב אליי, רוצה בי גם כשהוא ישן. זה מה שאני צריכה, את ההרגשה שאני נאהבת.
לאט לאט ובלי שהתכוונתי הוא פקח את עיניו והסתכל עליי בחיוך. חייכתי אליו גם חיוך מבויש.
"אתה יותר מידי יפה" אמרתי לו כשאני עדיין באותה פוזיציה.
"העיניים שלך ממגנטות אותי".
"החיוך שלך גורם לי להרגיש מאושרת".
"השיחות שלנו גורמות לי להרגיש כאילו מישהו באמת מבין אותי".
"רק בחיבוק שלך אני רוצה להתטעף".
"רק לצידך אני רוצה להתעורר כל יום". מה? מה הוא אמר?
"אני אוהבת אותך.." נאנחתי והסתכלתי על עיניו.
"ואני אוהב אותך".