חיוך עצוב

ילדה קטנה, עיניה הסגולות בוהקות בחשכה. והיא יושבת לבדה, על הספסל הקטן שליד הנדנדה.
הכוכבים שמעליה, מועטים מאוד היום, והירח נעלם, אינו מופיע פתאום.
ילדה קטנה, שערה השחור נופל על פניה, מסתיר את עיניה.
ידיה כבולות וצמודות, רגליה קשורות וחתוכות.
"למה?" קול שואל. "למה עשית זאת? אני יכולתי להיות לצידך, אני יכולתי להחזיק אותך, למנוע את לכתך. למה? למה עזבת?"
וראשה מורם, ועיניה מביטות בו ישירות, ליבה הולם, מלא דמעות. ידיה מתפתלות, מנסות להשתחרר, מנסות לגשת, להסביר.
והוא מתקרב, מתיישב לצידה, ראשו כה קרוב, נשמתו חמה.
והוא מנשק לאט, כל פגע, כל חתך, וידיו מלטפות, את פניה הפצועות. "אני מצטערת," היא שוב אומרת. "אני יודעת שיכולת לעזור, אני יודעת שיכולת להבין, אך הכאב היה יותר מידי אמיתי, הדמעות היו פשוט בלתי פוסקות, הייתי חייבת משהו בשביל לברוח, לנסות להשתנות."
"אך זאת לא הדרך," הוא אומר, זאת לא התשובה. היית צריכה לדבר, לומר מילה. אך למרות ששאלתי, את הכחשת בכל פעם, את פשוט התנתקת, ברחת."
ועיניה העצובות, בוכות ללא קול, וכתפיה הרועדות, נעצרות למגע ידו. "אל תבכי," הוא מלטף ברוך.
ושפתיו יורדות מעט, מתנגשות בשפתיה. וידיו לא שולטות, פוערות את שערה.
"כל כך התגעגעתי," הוא מתנשף בכבדות. "המגע שלך… הריח… זה מרגיש כמו כישוף."
"בבקשה, שחרר אותי, אני מבטיחה שלא אברח, הכל יהיה טוב יותר…"
וידיה נפרמות, לאט לאט מתרווחות, ורגליה החתוכות, מגע מים מרגישות. "אז אני לא עוזב אותך, מעכשיו את לצידי."
והוא הוסף אותה לחיקו, מגונן ושומר, והיא נכנעת בקרבתו.

ילדה קטנה, כנפיים בוהקות בגבה. היא מביטה בו יושן, וחשה אשמה איומה. איך תוכל להסביר לו מדוע היא פגועה? איך תוכל להסביר לו שהכאב כבר הפך להיות חברה?
ילדה קטנה, פורשת כנפיים, חיוך עצוב שולחת ממרומי השמיים; הבטחה היא הפרה, באמון היא בגדה, ושוב היא בורחת אל תוך האפלה.