אין אפשרות להתחבא – פרק שלוש-עשרה

~רוב~
אפילו עם הפגאסוסים, הטיסה היתה ארוכה, והיא נתנה לנו זמן לגבש תוכנית.
כמובן שמרנה הכינה כבר מגילה שלמה של תוכניות ותוכניות משנה, אבל קטעתי אותה באמצע ההסבר. העיניים של כולם היו יותר מדי מזוגגות.
"נעשה תוכנית פשוטה." אמרתי, מדגיש את ה"פשוטה" בכוונה. "ניכנס, נשחרר את כולם, נצא."
"שחכת את הבעיה הקטנה של: איך נצליח להוציא את כל החצויים מיוון?" אמרה אילנה.
"פשוט נאלתר קצת. אני ממש לא מתכוונת לעשות עוד מסע צללים." אמרה מירנדה. היא עדיין היתה חיוורת מאוד, אולי יותר מקיירו (זה אפשרי בכלל?)
בכל מקרה אם תהיה תכנית אני אהרוס אותה. חשבתי. איכשהו הצלחתי שלא להרוס הכול קודם, אבל אני עדיין החצוי הכי מגושם בעולם.
"אני בעד האלתור." אמרתי.
"אני עם מרנה." אמר ניק. בלעתי חיוך.
"חבר'ה, בואו פשוט נעשה את זה." אמר ג'וש.

הגענו לפסגת האולימפוס. הנוף היה יכול להיות מרשים אלאמלא היה לי זמן להשקיף עליו – על מחוז תסליה והים התיכון.
אבל כמובן שמרנה היתה חייבת להביט בו עם מבט מהופנט. גם ניק, בתור הבן של אדון השחקים, בהה בנוף קצת חולמני. הייתי צריך לדחוף אותם עד שהתעשתו.
"מה? אה, כן." מלמלה מרנה. היא וניק חזרו להקשיב.
"טוב, אז מה עושים?" שאלה אילנה.
"נאלתר…" נאנחה מרנה.
"הרבה." אמר ג'וש.
"אלא אם כן יש לי למישהו יש תוכנית." אמר ניק וחייך. "ולי יש. בואו."
הוא עקף את הקצה וירד לצד השני. היה שם פתח קטן, מספיק כדי שנוכל לזחול בו.
"מישהו משתפן?" אמר קיירו בלגלוג. אף אחד לא ענה.
"אם לא, אז…" ניק נכנס לפתח וכולנו זחלנו אחריו.
היה לי מזל שהאף שלי היה סתום, כי כשהסתובבתי לאחור כולם נראו כאילו צריכם שקיות הקאה (חוץ מקיירו, מפתיע?)
"תמשיך להתקדם." שמעתי במעומעם את ג'וש אומר, הוא כיסה את פיו ואפו בחולצה שלו.
"ממשיך להתקדם…" מלמלתי.
בסוף הגענו לחדר עגול שבו יכולנו לעמוד. עמדתי למתוח את הגב אבל מירנדה משכה אותי הצדה.
"היי!" אמרתי.
"עכשיו תורך להיות בשקט." היא לחשה. "יש לך מזל שהם לא ראו אותך."
"מה…?" התחלתי. אבל כבר ראיתי.
הן נראו כמו שני לטאות, עם קשקשים זוהרים ולשון מפוצלת, אבל מדי פעם לשונות אש פרצו מגופם. הן עמדו על שתי רגליים והגיעו לגובה שלי. הן שמרו על דלת עץ גדולה שמאחוריה שמעתי אנחות – הכלא.
"מרנה?" לחש ניק.
"סלמנדרות." היא אמרה.
"כן, אלו ממש לא סלמנדרות." אמרתי. "היתה לי סלמנדרה כשהייתי קטן והיא לא הגיעה לגובה שלי."
"כן, טוב, אז מה נראה לך שהיצור הזה?"
שתקתי.
"יופי. ניק, מה בדיוק התוכנית שלך?"
הוא נשם עמוק כל כך שנראה שעוד שנייה הריאות שלו יתפוצצו. "פשוט… תישארו כאן, ותסמכו עלי."
לא היה לאף אחד זמן להגיב וניק יצא מהחור הקטן שהיינו בו ועמד מול הסלמנדרות.
"היי!" הוא צעק. "שמעתי שאתן לטאות מגודלות אבל עכשיו אני רואה שאתן זחלים מגודלים!"
הסלמנדרות לחששו לעברו. כידון אפוף להבות התגשם ביד של אחת מהן והיא כיוונה את ניק.
"וזה הזמן לרוץ." ניק פנה לאחד המעברים האחרים שהיו שם והתחיל לרוץ. הסלמנדרה הלכה בעקבותיו בשילוב מוזר של זחילה וריצה.
מרנה עמדה לעקוב אחריהם, אבל הנחתי יד על כתפה ושכנעתי אותה בלי מילים לעזוב את זה.
"בן. זאוס. מטומטם." היא סיננה.
"סוף-סוף עלית על זה…" אמר קיירו. "בואו נגמור עם מסע החיפושים המטומטם גם הזה."
כולנו יצאנו מהמחבוא שלנו. ברגע שיצאתי מיד התכופפתי מהכידון הבוער של הסלמנדרה השנייה. עוד שנייה הייתי הופך לטוסט.
הסלמנדרה תקפה אותי שוב, אבל הפעם הייתי יותר מוכן.
תפסתי במפרק ידה של הסלמנדרה, אבל מיד שחררתי. היד שלי בערה כמו הכידון.
"רוב!" צעקה מירנדה ובהתה ביד שלי.
אבל האמת, שלא הרגשתי כאב בכלל. היד שלי קצת צרבה אבל זה לא גרוע יותר מכוויה רגילה.
כולם בהו ביד שלי – אפילו הסלמנדרה עצרה את ההתקפות שלה – כאילו זו פצצה שמחכה להתפוצץ.
"מה?" אמרתי. "זה לא כל כך – "
אבל אז התקפלתי. הרגשתי כאילו מישהו עוטף את היד שלי בכפפה עשויה ברזל מלובן.
"מעניין…" אמרה מרנה. הסלמנדרה ניסתה לפגוע בה עם הכידון אבל היא התחמקה. "נראה שאתה חסין לאש רק לזמן מסוים."
"חסין…" מלמלתי. היה לי רעיון קטן.
עצמתי את עיני. ניסיתי לחשוב על התחושה של האש על כף היד שלי, וידי שוב עלתה באש.
מיקדתי את הלהבות הקטנות לעבר הסלמנדרה ויריתי כדור אש שאומנם לא חיסל אותה, אבל הצליח להמם אותה למספיק זמן בשביל קיירו לשאוב את הנשמה שלה.
כולם שוב בהו בי כאילו נפלתי ממאדים. הרגשתי פתאום ממש נבוך.
מירנדה היתה זאת שחייכה ראשונה. "רוברט לויס, אתה אדיר! יש לך עוד להבות בשרוול?"
"א-אה… טוב…" התחלתי לגמגם. הייתי בטוח שהלך עלי.
"תעזבי את הגיבור המגמגם." אמר ג'וש. "יש לנו משימה, אם אתם זוכרים."
הוא פנה לדלתות ודחף אותם. חוץ מכמה עצמות וחלקי שריון, לא ראיתי שום דבר.
"איפה – " אמרה אילנה. הבזק אור ענקי ואז קול רעם קטע את המשך המשפט.
זה היה פגיעת ברק?

הגענו למקום הכי מהר שהצלחנו. מולנו עמד ניק עם גב אלינו, אבל יכולתי לראות שהוא נועץ מבט זועם בגבר גדול ומזוקן שעמד מולו – ואם לא הזיתי מהעשן של הסלמנדרה, הוא החזיק חזיז ברק בגודל שלי.
"זה לא…?" מלמלתי.
"אבא." אמר ניק.