צינוק

טיפה. טיפה. טיפה.
אני יושבת בחדר הסגור הזה.
סורקת בעיני את הקירות שגוזלות את חירותי. כולאות אותי לתוך חלל קטן וזר.
הטיפות האלה מצילות אותי מהשיגעון שלי, נותנות לי אפשרות להתרכז במונוטוניות הטיפשית של טפטופיהן.
טיפה. טיפה. טיפה.
כמה שפיות יש בזמן, כמה שפיות יש בצורת הטיפות המדויקת, כמה שפיות יש בצליל שהן מפיקות כשנוחתות בכניעה על הרצפה המאובקת.
החדר מפחיד, הוא ריק. הוא נותן לי להתמודד עם הפחד שלי, איתי. הוא לא נותן לי לברוח מעצמי.
אני שונאת את עצמי. אני שונאת להיות כלואה עם עצמי באותו חדר, בחדר הקטן הזה.
אני לא יודעת מה יהיה איתי, אני לא יודעת כמה זמן אשאר חסרת אונים. אני לא יודעת מי אני. אני לא יודעת כלום.
אבל כל זה לא חשוב, כל זה לא משנה.
הטבע עדיין פועל.
עוד שתי שניות תנחת עוד טיפה על הרצפה.
יש עוד משהו עקבי בעולם הזה.
טיפה. טיפה. טיפה.