כוח המשיכה

כוח המשיכה.
זה מה שאני מרגישה עכשיו יותר מכל דבר אחר, היד שלי נשמטת הצידה, הראש כבד.
אין לי כוח ללכת יותר, גם אין לי כוח לעצור.
אני נופלת על האדמה הלחה ומתנשפת בשקט.
קולות של תנים מפלחים את השקט שהיה לי בבדידות האינסופית הזאת, מעוררים את הפחד שלשנייה חשב לנוח.
קר. אני טומנת את אצבעותיי באדמה וקורעת בעדינות שורשי צמחים.
אני מוציאה את ידי המלוכלכות מהאדמה, עוטפת את עצמי בזרועותיי.
עיני מחפשות נקודת נוף להתמקד בה אבל הלילה צובע את היער בשחור ומטשטש את צורת הדמויות שבו.
החושך הזה גדול, הוא אינסופי.
אף אחד לא יכול למצוא אותי. אני סוף סוף לבד. באמת לבד. לפחות בינתיים.
אבל אני מכירה אותם, הם לא ירפו. תמיד יש בני אדם, תמיד יהיה מישהו בעולם שיזכור שהיית קיים.
שידאג למצוא אותך.
אני מניחה את הראש על משהו קשיח.
בינתיים אני פה, בינתיים אני לבד.
משקל גופי צונח, מוטל ברפיון על הארץ. עפעפי התעייפו ממסעות היום.
רק הוא נשאר חזק, רק הוא אף פעם לא משתנה, תמיד מכניע אותי שבאותה אכזריות בסוף היום.
כוח המשיכה.