כל כך קרוב אבל רחוק… פרק 14 :)

ממש ממש מצטערת, לא היה לי השבוע זמן בשיטטט, אני ינסה להעלות היום גם פרק מהסיפור שני,
מקווה שאתם עדיין עוקבים אחרי הסיפור…

"לא, אני לא בסדר" אני אומרת, ואמילי קמה
"אני נכנס" הוא אומר, בא לפתוח את הדלת, היא פותחת את הדלת, כולה מעוצבנת,
"כוסאמאשלךךך תעזוב אותה בשקטטט, אתה לא מבין מה זה לאא?!" היא צועקת וטורקת את הדלת

הדמעות משתלטות עלי שוב, אני אף פעם לא בוכה, כנראה זה בגלל המעבר, והכל, קשה לי, זה להתמודד עם הכל, בשנייה כאילו הכל התפרק לי
"מה הוא עשה לך?" היא שואלת מעוצבנת, היא דואגת לי
"אמממ…" אני אומרת
"זה הוא עשה לך את זה?! אני יפוצץ אותו, ככה הוא נוגע בך?!" היא אומרת, והדאגה נבטת מעינייה,
"לא, לא, לא, זה לא הוא עשה לי את זה" אני אומרת,
"אז מי זה היה?" היא שואלת
"כ..כריס" אני אומרת, היא יוצאת מהחדר, כולה מעוצבנת "לאא, זה לא היה בכוונה, אל תעשי לו כלוםם!" אני צועקת אחריה, אבל היא כבר התרחקה,
אני קמה מהמיטה, ויוצאת מהחדר, מחפשת בעיני אותה,
אני הולכת לחדרי בנים, יותר נכון רצה,
אני יודעת למה היא מסוגלת כשהיא מעוצבנת,
דקירת כאב צורמת פתאום בבטני, כאילו באות להזכיר לי שקבלתי אגרוף ממנו ושאני לא אמורה להגן עליו אני מתקפלת בכאב,
מתיישבת על הרצפה, בפתח מגורי הבנים,
"איייה" אני צועקת בכאב, כאב בלתי נסבל,
"וואו, לא חשבתי שבנות במחזור סובלות כל כך" קול אומר מאחורי
"כוסאמשלךךך, זה האגרוףף" אני צועקת עליו, הוא לא רואה שכואב לי?
"תנשמי, לאט לאט, תרגעי, זה לא יעזור אם תהי לחוצה" רן אומר ואז צועק למישהו שיקרא למנהלת
"אבל זה כואבב" אני צועקת ומתקפלת מעוד גל של כאב
"תסתכלי עלי" הוא אומר לי ואני מביטה לתוך עינייו, טובעת בהם, מנסה למצוא בהם נחמה, ביופיים,
שאולי הם יגרמו לי להפסיק להתקפל מכאבים
"את בסדר, אני מבטיח, רק תרגעי" הוא אומר לי, לא מוריד לרגע את מבטו ממני,
מחבק אותי, מעביר את ידו על שיערי בעדינות מופלאה,
"תנשמי עמוק, תספרי עד עשר, ככה שוב ושוב עד שאת נרגעת" הוא אומר לי
"למה אתה דואג לי ככה?" אני שואלת בלחישה כואבת, אני יכולה להרגיש את הנשימה העמוקה שהוא לוקח, ושותק מעט, כאילו הוא מהסס
"כי… אני.. אני חושב שאני אוה…" הוא מתחיל להגיד אבל המנהלת באה בריצה,
"את בסדר??" היא שואלת בלחץ, ורן מתנתק ממני, אני מנידה בראשי,
"לא" אני אומרת, נושמת נשימות עמוקות, כמו שהוא אמר לי, וסופרת בראשי,
אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, אחת, שתיים, שלוש… שוב ושוב ושוב, בינתיים המנהלת מזמינה אמבולנס, כדי שיבדוק אותי,
לאחר כמה דקות סירנות נשמעו במרחק לא רב, שמעתי במעומעם את הקול של רן מנסה להרגיע אותי,
"תשאר איתי" לחשתי לו, הכאבים רק גברו, התעצמו יותר ויותר