נשיקה אחרונה לפני שקיעה

ליבה הולם, אך היא לא מבינה, הוא לא סתם משחק איתה, הוא באמת מרגיש משהו כלפיה.
הרגשות מודחקים, הוא חייב לשמור על מעמדו, רק חבל שזאת היא, שעוד לא עלתה על חולשתו.
פניה אחוזי אימה, היא שוב מסרבת, הוא שוב יוצא מחדרה, וטורק את הדלת.
עוד מאז שהיא קטנה הוא צופה בה, מקניט ומציק אך עם סיבה. הוא בסך הכל חיבב אותה, חשב שהיא ילדה נאה.
הוא לעג לצבע שערה, אך עמוק בתוכו אהב אותו. הוא ניסה להתחבב עליה, אך היא רק התעלמה ממנו.
וליבו עוד נושם, האמת שקצת מפרפר. והוא עוד מרגיש את התחושה הזאת של פעם, כשהיה מבקר אותה בחדרה במגדל הגדול.
הוא לא חשב שיראה אותה שוב, הוא לא ציפה לבואה, אך כשזה קרה הוא נדלק, כמו נורה מקולקלת שהוחלפה.
והפרצוף המרוגז לא מש מפניו, שכן איך יוכל לומר לה את רגשותיו?
ועכשיו, אחרי כל מה שעברה – והיי, הוא מבין שהיא פגועה – היא חולפת על פניו, כאילו מעולם לא היה שם.
עיניה קרות, אך עמוק בפנים בוכות. היא מתגעגעת אליו, אל קסצ'ר.
ובלילות כשהיא נרדמת, רק עליו היא חולמת, ומתחרטת על שלא קרה, כי עכשיו היא למגעו זקוקה.
רק נשיקה אחרונה לפני השקיעה.
ועוד ועוד תפילות כוזבות, ועוד ועוד שניות הולכות. ועיניה הירוקות נהפכות לאדומות, וכאש היא בוערת, אך גם כובה ורוחשת.
והעתיד שממנו פחדה, הינה הוא התגשם ובא, ומין הייאוש היא קורסת,
והפעם, נודמת.