אני והחבר'ה-26

~דרק~
העיניים של מקס טיפה אדומות, אני מעמיד פנים שאני לא שם לב שהוא בכה. "עכשיו, מה קרה?" אני שואל. "זה סתם משהו טיפשי טוב! תעזוב את זה" אני יודע מתי מקס משקר, וזה השקר הכי גדול שהוא סיפר לי אי פעם. "מקס אני יכול לעזור לך! רק תגיד לי מה קרה!" אני מבקש ממנו. "כן אני בטוח שמר-מושלם יבין את כל הבעיות שלי" הוא מגלגל עיניים, אבל אני יכול לראות בקלות את הכאב שהוא מנסה להסתיר. "מה זה אמור להביע?" אני שואל "זה אמור להביע שבתור מישהו שהבעיה הכי גדולה שלו זה איזה קורנפלקס לאכול בבוקר אני לא חושב שממש תוכל לעזור לי" הוא מסביר בתוקפנות. או מקס, לו רק ידעת כמה אתה טועה… "זה לא נכוון מקס, שנינו יודעים שאתה מחפש תירוצים" אני מנסה לסתור את דבריו, "שתוק, מר-מושלם!" הוא ואמר "אתה לא תבין! אתה תמיד יודע מה נכון לעשות! אין לך מושג מה זה לעשות טעות שגורמת לכולם לשנוא אותך!" הוא צועק אלי. "אנחנו לא שונאים אותך" אני מנסה להרגיע אותו "תגיד את זה לאלכס!!!" הוא צורח. ואז מתמוטט לחלוטין, הוא בועט ברגל של המיטה ואז מתרסק על המיטה. אז זה מה שקורה כאן… "מקס מה קרה עם אלכס?" אני שואל בקול הכי רך שאני מצליח לגייס. הוא לא עונה, הפנים שלו קבורים בתוך הכרית. אין לי בררה, קיוויתי שלא אצטרך לחשוף את זה לעולם, אבל מקס במצוקה, והוא לא ידבר איתי אם אני לא אספר לו את הכול. "אני לא מושלם בכלל. גם אני עושה טעויות מטומטמות, וגם אני סובל בגללן. אתה זוכר שיום לפני שהלימודים התחילו התעוררת אם פנס בעין?" מקס מהנהן, "אני החטפתי לך אגרוף שנינו היינו מאוד שיכורים, התחלת לדבר שטויות, דיברת על כל מיני דברים… דברים שלא מדברים אליהם. אני איבדתי את העשתונות לגמרי, למחרת הבנתי שזה היה אידיוטי להרוס את החברות בינינו בגלל זבל שעשינו שהיינו שיכורים, אף אחד לא זכר כלום… וחשבתי ש… מה שלא תדע לא יזיק לך…" אני מצפה שמקס יתחיל לצעוק אלי או משהו אבל הוא רק מהנהן בפנים חתומות, "מה שאני עשיתי היה יותר גרוע" הוא אומר. "מה כבר עשית מקס?" מה יכול להיות יותר גרוע מלתת אגרוף לחבר הכי טוב שלך? "נישקתי את אלכס"

~סיימון~
אני מרגיש את הקרקע נשמטת מתחתי
"מה?" אני שואל מבולבל. "ישבנו, ו…" היא מחניקה "אני לא יודעת מה קרה!" השפה שלי רועדת
לא… לא… אני ואלכס ביחד, היא לא מנשקת אנשים אחרים… היא אוהבת אותי… לא את מקס! לא את מקס! "אלכס אני…" אין לי מה להגיד, וגם אם היה לי אני לא חושב שהייתי יכול להגיד משהו. "סיימון אני כל כך מצטערת" היא אומרת "הוא נישק אותי ו…" הקול שלה כל כך חלש "והדפת אותו נכון?" אני מניח את ידי על כתפה, היא יושבת מולי, היא לא בוכה, אבל השפה שלה רועדת. "סיימון…" היא מבקשת, אני מזדקף בבת אחת, "ברור שעצרתי אותו, אבל לקח לי כמה רגעים להבין…" היא מנסה להסביר. "לקח לך זמן להיזכר בזה שאני קיים?" היא משפילה את מבטה, לא מכחישה.
היא נישקה אותו חזרה, היא שכחה אותי לגמרי… ואז האסימון נופל, מקס נישק אותה, הוא נישק אותה, לא היא אותו. ואז משהו מתעורר בי, משהו שלא ידעתי שקיים, אני מתחיל לרוץ, אני לא יודע ממש לאן, אבל תוך שתי דקות אני מוצא את עצמי בחדר של מקס, אני מתחיל לדבר אבל אני מרגיש כאילו מישהו אחר מדבר "חתיכת זבל!!!" אני צועק, מקס קם ואז אני שם לב שגם דרק יושב על המיטה שלו, נראה שהם דיברו על משהו רציני. "תסתום את הפה שלך בן &#@$*!" הוא מזנק אלי באגרופים שלופים, ואני מוכן להחזיר לו באותו מטבע, אבל אז דרק נעמד בינינו. "תרגעו! סיימון מה קורה לך? ממתי אתה מקלל ככה? מקס אתה אמרת בעצמך! זה לא שווה את זה! עכשיו שניכם שבו ותדברו על זה!" הוא מחריז בקול דומיננטי לפני שאני שם לב מה קורה שנינו יושבים על המיטה. "למה עשית את זה?!" אני שואל את מקס, הוא לא מביט לי בעיניים, אני חושב שהוא לא מסוגל להביט בהן. "זה היה דבר נורא לעשות, אני לא יודע מה נכנס בי" זה נשמע כאילו הוא מקריא מתוך דף, משהו שמישהו הכתיב לו. הוא לא מאמין בזה.