בגידה 7

האמת שלא היה לו כוח לרוץ, אבל הוא רץ. בכל כוחו, כנגד הכאב. הוא חש כיצד אפו השבור פועם ועיניו שורפות, מבטו מטושטש, אוחז בידו את משקפיו המעוקמות.
הזיעה ניגרה במורד פניו, צרבה את הפצעים הטריים, ונקוותה יחד עם טיפות הדם על קצה סנטרו, בנתיב מוסתר בין זיפיו.
והוא רץ – מתאמץ, ורודף אחר הנרדף בנתיב שנוצר מריצתו של האחרון, בהודפו את העוברים והשבים ברחוב. אנשים הביטו בו מופתעים ומבוהלים, ילד הצביע עליו, נרתע.
הוא דילג מעל קולב בגדים שלם שנתלש ונזרק לרחוב רק כדי לגרום לו ולעצור. אך הוא לא יעצור. הוא היה נחוש לתפוש את זה שעקב אחריו. להוכיח לעצמו שהוא לא דמיין, להבין מי נמצא באמת מאחורי הכל, והוא היה צריך אותו – את ההוכחה, את החוט שיוביל לפתירת התעלומה.
הוא רדף אחריו לאורך מספר רחובות, צופרי מכוניות בהתפרצם לכביש מלווים אותם, וקללות מתלוות.
עוד רגע והגיע אליו. עוד רגע והוא שם. ידו נשלחה קדימה, וכן… שניהם נפלו על הארץ בקול חבטה עמומה. החלו להאבק על המדרכה, והוא מטיל את כל כולו עליו.
מי שלח אותך? טלטל אותו. מי אתה? זעק ודרש לקבל תשובה.
השליטה היא דבר מופלא, חשב אחר כך. כל כך הרבה בטחון, וכל כך הרבה עוצמה, עם עיוורון לאי הודאות שתמיד מצויה שם, ומפילה את השולט ומשחררת הנשלט.
הוא המעיט בערכו של זה ששכב תחתיו.
תוך שבריר שנייה נהדף על ידו לאחור. לא הספיק להתרומם, והנה זה מתרומם על רגליו בקפיצה, ומפליא בו את מכותיו.
אתה רוצה לדעת מי שלח אותי? התריס מולו וחבט בפניו הפצועות באגרופו החשוף.
אתה רוצה לדעת מי אני? בעט בו בחוזקה מתחת לצלעותיו, אל מול קול מפצפץ וזעקה אילמת.
הוא יהרוג אותו! שמע במעומעם קולות מהאנשים ברחוב שהתרחקו בקריאות בהלה. שמישהו יקרא למשטרה!
ושוב אגרוף, שפוגע בו וכאילו מנתק את לסתו. ועוד אגרוף, מהכיוון השני, והוא מוטח על הארץ בלי כוח, מתקשה לנשום, וראייתו מעורפלת.
זה אייפון? הוא חשב לעצמו בעודו רואה נער מלא חתתים שעומד לידם ומכוון את מכשיר המדיה אליו. איזה דור זה… חשב.
קולות ניידת משטרה נשמעו. אולי מישהו יציל אותו?

הוא נעמד מעליו, מחייך. הישיר מבט מאיים לנער עם האייפון שמיהר להסתלק והפסיק לצלם.
יש לך משהו חכם לומר עכשיו? רכן מעליו. אתה לא כל כך חזק עכשיו… נכון? עדיין רוצה לדעת מי אני? אני זה ששואל את השאלות, דביל… סיכם את טיעוניו והדגיש אותם בבעיטה אחרונה לצלעותיו.
הוא נאנק בכאב, התהפך וניסה להתרומם.
הוא הצליח לראות אותו מביט היישר אליו, מחייך חיוך של ניצחון, אל מולו המובס. אולי סימן משהו בידו, הוא לא ידע, ראה אותו מטושטש. הוא הילך ביהירות, מנצח, ספק מדלג, ספק מקפץ לאחור, לא עוזב לרגע את מבטו ממנו.
שוב השולט – למעלה, והנשלט, מוטל למטה – מובס.
ושוב השולט עיוור לאי הודאות המתלווה בכל רגע, ובכל שניה.
עוד דילוג של ניצחון, ועוד פסיעה, ופסיעה נוספת לאחור והנה התבוסה…
צופר המשאית נשמע רק לאחר שהוא נבלע אל תוך עוצמת המכה. לרגע היה שם, ומיד לאחר מכן נעלם, מלווה בקול צפירה וחריקות ובלימה.
ושוב אותו נער מאיזה דור עם אייפון, מצלם. הוא – כבר לא אטרקציה, ובחיוך מתנצל מבין חתתים ולאחר צילום אחרון למצלמה, הוא רץ לכיוון הנדרס לתעד האימה.